הוא שימש לשמן משחת קודש ולקטורת, הוא משל להתגברות על יצרים ותאוות, הוא מסמל לאומיות ישראלית ירושלמית. סוד הקנמון
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליט' אדר תשפ"א
א. שמות ל' – ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים. וקדה חמש מאות.. ועשית אתו שמן משחת קדש.. רש"י - וקנמן בשם - לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב. מחציתו חמשים ומאתים - מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן, למה נאמר בו חצאין, גזירת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות. אבן עזרא - וקדמונינו ז"ל אמרו, כי משקל הכל שוה.. וטעם החצאים לא אבין, כי אין מנהג בכל ארץ ישמעאל להוסיף על כל דבר שישקל אפילו כמשקל חרדל, ואף כי בכל מעשה רוקח. רבינו בחיי - גזרת הכתוב שיהיה שוקלו שני פעמים נ"ר בכל פעם ופעם, כדי להכריע בו שתי הכרעות.
ב. כריתות ה. - אמר ליה רב פפא לאביי, כשהוא שוקל, בהכרע הוא שוקל או עין בעין הוא שוקל. א"ל, רחמנא כתב בד בבד, ואת אמרת בהכרע. והאמר רב יהודה, הקב"ה יודע הכרעות, אלמא דאית בהו הכרע. אלא אמר רב יהודה, דקנמן בשם אמאי מייתי מחציתו דחמש מאות חמשים ומאתים בחד זימנא וחמשים ומאתים בחד זימנא, כיון דכולהון ה' מאות הויין, נייתי ה' מאות בבת אחת. ש"מ, מדקמייתי לה לקנמן בשם בתרי זימני הכרע אית ביה, והקב"ה יודע בהכרעות. רש"י - שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והמקום יודע מה משקלו, פירוש רומי. ב"ב פט. - ת"ר, היה מבקש ממנו עשר ליטרין, לא יאמר לו שקול לי אחת אחת והכריע אלא שוקל לו כולן בבת אחת ונותן הכרע אחד לכולן.
ג. בראשית רבה מו' ב' – ואם תאמר היה לו לימול בן שמונים וחמשה שנה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים, אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה, וימול בן שמונים וששה שנים בשעה שנולד ישמעאל, אמר ריש לקיש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון הזה כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך משנצרר דמו משבטל יצרו משבטלה תאותו משנקשר דמו.
ד. נדרים י: - אמר ליה רבינא לרב אשי, קינמא מאי. קונם קאמר, או דילמא קינמן בשם קאמר. ברכות נא. - קונם יין שאני טועם.. רש"י - כהקדש יהא עלי יין שאני טועם. רש"י נדרים ג. - כינויין לשון נכרים.. שיש לשון שקורין לקרבן קונם..
ה. קובץ א' תקנט' - הקליפה הטובה, קליפה שבקדושה, הנמשלת לקליפת הקנמון, שיש בה טעם מתוק וטוב, מתגלה היא בכל ארחות ההשכלה הפשטית, המבארת באורח הפשט את התורה והאמונה, טעמי המצות, וכל השפעת הקודש. אף על פי שהביאור הוא בדרך של קטנות, ואין להענינים אותו הגודל והשיגוב שיש להם במעמקי הרזים, מכל מקום הוא ענין נכבד מאד, הראוי להקבע בתור חטיבה לימודית, ולהתעסק בהשוייתו עם גוף הפירוש היותר עמוק, ורזי עולם היותר פנימיים. ההרצאה הפשטית מבארת את הכל על פי יסוד הדמיון האנושי, שכלו ומוסריותו, געגועי לבבו ורשמי הרגליו, בין בתור יחיד בין בתור ציבור, והרבה ענינים מאד מגופי תורה מתפרשים על ידי זה. והאדם צריך להסתגל להצד הגלוי בכל עומקו, ביפיו וטובו, ולחבר עמו את ההסתכלות היותר חודרת ופנימית, שיח קודש של רזי עליון.
ו. בראשית ח' - ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה. בראשית רבה לג' ו' - רב ביבי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו, א"ר אבהו אילו מג"ע הביאה אותו, לא היתה מביאה דבר מעולה או קנמון או פלסמן, אלא רמז רמזה לו, אמרה לו לנח מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך.
ז. בראשית כז' - ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו. ב"ר סה' יז' - ר' הונא בשם ר' יוסי אמר קינמון הזה היה גדול בא"י והיו עזים וצביים מגיעים לראשו של אילן ואוכלים ממנו. כתובות קיב. - אמר רב חסדא, מאי דכתיב ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי. למה ארץ ישראל נמשלה לצבי. לומר לך, מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. ד"א, מה צבי זה קל מכל החיות, אף א"י קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה. רש"י - אין עורו מחזיק את בשרו, שהעור כווץ וגומד לאחר הפשטו. אינה מחזקת פירותיה, עושה פירותיה מרובין עד אין מקום להצניען. אבות ה' כ' - יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.
ח. שבת סג. - אמר רחבה אמר רבי יהודה, עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא.
ט. עין איה שבת פרק ו' פיסקה מ' - החיים המעשיים, עם כל רתיחתם והמית גליהם בכל לב ונפש ובכל הקיבוץ החברותי, המה בתכונתם מלאי עז וחם.. אבל בנוהג שבעולם, חם החיים כשיתעורר, יתעוררו כל כחות הזוהמא שבהם לעומתם.. וכן הדבר נוהג בכל קיבוץ ואומה, עד שכל מה שיגדל יותר הקיבוץ והממלכה בכמותה, כן רבו בקרבה הכחות המזוהמים.. טעם הדבר הוא, מפני שבעצם כללות הקיבוץ האנושי, [כו]חו הפנימי המעוררו לקיבוץ וחבורה, עומד הוא עדיין במדרגה שפלה. התשוקות הפראיות עודן פועלות הרבה, ובוערות בסתר הלב.. לא כן הוא ישראל, אור החיים הפנימיים של ישראל, דוקא מצד קיבוצם, דוקא מצד נקודת הגובה של המרכזיות שבהם, הוא אור א-להים. אור החיים היותר יפים, היותר טהורים, היותר מאירים, שכל מה שיגדל חומם, שכל מה שישתלהבו הרגשותיהם, כן יפיצו ריח טוב ובשמי עדן גן א-להים בארץ ובעולם. החם, ההתעוררות, יבא מאיזה חומר המוכן לשמור איזה תוך, קליפת עץ השומרת את ליחו ורעננותו, אבל ריחו הוא ריח שדה אשר ברכו ד'. עצי ירושלים של קנמון היו, כשהיו מסיקים בקנמון זה במרכז היהדות, במקום התקבצות הנשמות של בני א-ל חי כולם, כשההתעוררות המרכזית שמירושלים היתה משתלהבת, ריחם הטוב היה נודף להרנין את החיים של הטהרה, של האורה הצחה, של הצדקה היותר רעננה ושל המעשים היותר טובים, של המחשבות היותר עדינות רצויות ומאירות, בכל ארץ ישראל. מן הלב אל כל האברים היה הולך חם החיים, עם עצמת טהרתם ורוממות קדושתם, ממקורו של יסוד הקיבוץ, "במקהלות ברכו א-להים ד' ממקור ישראל".