מה פשר תכונת הכמיהה שיש באנושות כולה להיות רצויים בעיני אלוקים גם כשמדובר באומות שעושות מעשי פשע מרושעים?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכד' שבט תשפ"ב
א. שמות כד' – ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את א-להי ישראל.. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו. רש"י - ואל אצילי - הם נדב ואביהוא והזקנים. לא שלח ידו - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד. ויחזו את הא-להים - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אונקלוס – והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו כאלו אכלין ושתן.
ב. אבן עזרא - ור' יהודה הלוי אמר, כי טעם ויאכלו, כי הוצרכו שיאכלו, אעפ"י שנהנו מזיו השכינה. והזכיר זה בעבור משה, שחיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה. רמב"ן - שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים, וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג טו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו.
ג. מלבי"ם – ואל אצילי בני ישראל. שם אצילים מורה על מי שמכין א"ע לקבל שפע הנבואיית, שזה נקרא אצילות כמו ואצלתי מן הרוח אשר עליך.. וא' משתופי שם יד שמורה על הנבואה, ושליחות יד בנבואה מורה שמניע את הנביא בכח גדול לחזות מחזות עצומות ולנבאות גדולות למעלה מהשגתו.. אמר שרק אל הזקנים שעלו אל ההר להם שלח יד נבואתו החזקה בחזקת היד לראות את א-להי ישראל.. אבל ליתר אצילי בני ישראל היינו אלה שהכינו א"ע אז לקבל שפע הנבואה, להם לא שלח יד נבואתו להשיג המדרגה הזאת, רק ויחזו את הא-להים לא ראו את א-להי ישראל רק את
הא-להים שהוא.. ההנהגה הטבעיית, וע"כ לא אמר ויראו רק ויחזו, כי לא השיגו בנבואה רק בחזיון הלב.. ויאכלו וישתו, כי הזקנים שראו מראה עצומה נבואיית באספקלריא שאינה מאירה נבטלו חושיהם ותרדמה נפלה עליהם, שזה תנאי הנבואה חוץ מנבואת משה.. אבל אצילי ב"י.. שבו תיכף לאיתנם, ותיכף אחר החזון אכלו ושתו מזבחי שלמים.
ד. ריקאנטי - ויאכלו וישתו. תרגום אונקלוס ידוע, והענין כי הנפש נהנית ושמחה כשיודעת שמעשיה מקובלים לפני בוראה. האמונה והבטחון לרמב"ן ז' - חלי הנפש הוא המעשה הרע. ובריאותה הוא המעשה הטוב והיא נהנית ושמחה בו כשידעה שמעשיה מקובלים לפני בוראה כאלו אוכלת ושותה. ולזה נתכוין המתרגם ויחזו.. והוו חדן בקרבניהון דאיתקבלו..
ה. בראשית ד' - ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ד' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלוא אם תיטיב שאת.. ספורנו - לא שעה אל קין המקריב שהיה בלתי רצוי..
ו. ישראל ותחיתו טו' - לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו. כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ד', שד' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב, כי מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה.
ז. שמונה עשרה – רצה.. בעמך ישראל.. ואשי ישראל ותפילתם.. תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך, ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו. הכוזרי – פתיחה – כונתך רצויה בעיני האלוק אבל מעשך אינו רצוי.
ח. בראשית לג' - ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראת פני א-להים ותרצני. רש"י – נתפייסת לי. תהלים מד' – א-להים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו.. אתה ידך גוים הורשת ותטעם.. כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם.
ט. אוה"ק ג' מוסר הקודש לח' – רצונו של האדם הוא קשור ברצון הא-להים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה הא-להית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון הא-להי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהוה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה.. צריכים להסביר את היסוד של התפלה. התפלה במובנה הרגיל, הבקשה, פעולתה היא טכנית אידיאלית, במובן מקודש עליון. הרצון הפרטי איננו דבר בודד, סעיף הוא מהרצון הכללי, משפע הרצון המתעלה מעל לכל לראש, משפעת הרצון המחולל כל, הבורא כל עולמים, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. חלוש הוא הרצון המסועף, אפס היא מדת היכולת שלו, מפני שהוא בציורו נפרד מהחפץ הכללי. לפי אותה המדה של עז הדבקות אשר להרצון הפרטי בהרצון המקודש הכללי, לפי מדה זו הרי הוא מתעלה, ויכלתו מתגברת. בעת התפלה, שהאדם פונה אל ד' מעומק רצונו, מתעלה העז המהותי של הרצון הפרטי שלו. וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת, הרצון הזה הפרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך, רץ מדות, עף וטס, ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו, למקור מחצב מהותיותו, לעומק רצון ד', אדון כל, הרי הוא פועל את פעולתו, כפי רצונו וציורו.
י. קובץ ח' רנה' - סוד ההשגחה מתפרש הוא דוקא ביחודה של כנסת ישראל. כלומר, כל מה שנעשה בעולם, הוא מכוון בהשגחה מדוייקת, והכל בשביל ישראל שהוא יסוד העולם. ומסוד ההשגחה הזאת באות כל כוונות התורה והמצוות, שכמו שהכל נעשה מאת ד' בשביל ישראל, כן הכל מכוון לעשות רצון ד' בשביל טובת ישראל. עבדו את ד' א-להיכם ואת ישראל עמו. וזהו עומק הרצון של יחוד קוב"ה ושכינתיה שכל כך התפשטה באומה אמירתו ע"פ המקובלים. כי אני ד' שוכן בישראל. ואור חכמה זו, ובהירות הנשמה הבאה מידיעה ברורה זאת, אינה מתגלה בהדר גאונה כי אם בארץ ישראל. על כן רק הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ דוקא.