רשת נחושת הקיפה את מזבח הנחושת שהיה במשכן אבל במזבח שבנה שלמה בבית המקדש היא לא היתה. מדוע? סוד מכבר הנחושת
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ראש חודש אדר תשפ"ג
א. שמות כז' – ועשית את המזבח עצי שטים.. וצפית אתו נחשת. ועשית סירתיו לדשנו ויעיו ומזרקתיו ומזלגתיו ומחתתיו לכל כליו תעשה נחשת. ועשית לו מכבר מעשה רשת נחשת ועשית על הרשת ארבע טבעת נחשת על ארבע קצותיו. רש"י - מכבר - לשון כברה.. כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת. מלבי"ם – לפי הסדר היה ראוי שיכתב זה קודם, שזה שייך לגוף המזבח וראוי שיקדים עשיתו ואח"כ יאמר ועשית סירותיו... מזה מבואר שהמכבר לא היה מגוף המזבח, רק עשוי בפ"ע והלביש בו את המזבח, שכן דייק רש"י לבוש עשוי למזבח, וע"כ לא עשו כן במזבח בית עולמים רק היה שם חוט של סקרא באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים, והטעם נ"ל שהיה כדי שיושמו בו הטבעות, שאחר שהיה הצווי שיהיה רבוע ושיהיה סביב, לא היה אפשר לקבוע בו טבעות.. וע"כ צוה שהטבעות יהיו קבועים ברשת שהלביש את המזבח, וכיון שהרשת היה כלי בפ"ע הגם שהלביש את המזבח בצמצום עד שנשא ע"ג ולא נפל מתחתיו בכ"ז קורא אני במזבח רבוע וסביב.. וי"ל שמטעם זה היה צ"ל ככברה נקובה שלא יהיה נראה שהוא מגוף המזבח, כי המזבח נראה מתחת נקבי הכברה, וכ"ז היה צריך במדבר שהיו בו טבעות לשאת אותו ולא בבית עולמים, ובת"י פי' שהמכבר הזה היה יוצא ובולט מן המזבח שאם יפול מעל המזבח גחלת וכדומה נפל על המכבר והחזירו על המזבח, ולפ"ז י"ל דבבית עולמים לא היה צריך לזה כי היה שם הסובב שהיה רחב מן ראש המזבח אמה סביב וכל הנופל מן המזבח נפל על הסובב.
ב. תורה תמימה - ומפני שעשויה כנפה נקראה רשת. תהלים יט' - מצות ד' ברה מאירת עינים. רד"ק - כל מצוה ומצוה במקום שהיא היא ברה וזכה מאין כל סיג. עמוס ט' - כי הנה אנכי מצוה והנעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ. מצודת ציון - כעין נפה שמרקדין בו הקמח ודומה לו ועשית לו מכבר. מלבי"ם - באר עניני ההשגחה בזה שיניע אותם בכל הגוים עד שיהיו נעים ונדים ומפוזרים בין כל האומות.. שעי"כ לא יתבטלו בשום מקום וכן עי"כ לא תשלוט עליהם שום אומה לכלותם, כי יתהלכו מגוי אל גוי, זאת שנית שידמו כאשר ינוע בכברה.. שהפסולת הדק נופל דרך נקבי הכברה, אבל הצרור היינו הגרעינים המלאים שצרור בהם קמח, לא יפול ארץ, וישאר בכברה.
ג. אורות התחיה ה' – אי אפשר הוא לנו לקצץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו. כל היש שבנו יתעורר ויתנגד על זה במלא עז כחו הפנימי והרגשת עצמיותו. הדרך הארוכה שואפת להקמה גמורה לתחיה אותנו ואת כל אשר לנו, צרור לא יפל ארץ, קו אחד מקוי קלסתר פני לאומנו לא נתן למחק. הננו חזקים מרוח הזמנים, איתנים מכל איתני תבל. הננו שואפים לקום לתחיה באותו הגודל של אבותינו, ולהיות עוד גדולים ונשאים מהם.
ד. זבחים נג. - תנן התם (מדות פ"ג מ"א): חוט של סיקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. מנא הני מילי? אמר רב אחא בר רב קטינא, שנאמר: והיתה הרשת עד חצי המזבח, התורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. הכתב והקבלה - יותר ראוי לקראו בשם העצמי מכבר כמו שקראו תחלה לא ע"ש שנעשה מעשה רשת. אמנם לפי שבשם רשת יש לכלול גם הוראת רשות.. שחולק רשויות המזבח.
ה. כלי יקר - ועשית לו מכבר מעשה רשת נחושת. כי היצר הרע פורש רשת ללכדו במצודתו ורשת של המזבח מוציאו מרשת יצרו. תהלים כה' - עיני תמיד אל ד' כי הוא יוציא מרשת רגלי. אבן עזרא - מרשת רגלי, תאות היצר הרע והנשמה נתפשת ברשת התאוה וזה דרך משל ואם השם לא יעזרהו אין לאל ידיו לצאת מהרשע על כן הוא יוציא.
ו. ילקוט שמעוני תצוה שפה' - מזבח העולה שעשה משה גבהו עשר אמות, חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים.
ז. בראשית מח' - ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם. רש"י – ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה. כברת ארץ - ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה. ואקברה שם - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
ח. מוסף של ראש חודש – מזבח חדש בציון תכין. אוה"ק א' חכמת הקודש קיז' – בארץ ישראל המעין הרוחני של פנימיות הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית..
ט. יחזקאל ט' - והנה ששה אנשים באים.. ויעמדו אצל מזבח הנחשת. שבת נה. - מזבח הנחשת מי הוה? אמר להו הקב"ה התחילו ממקום שאומרים שירה לפני. רש"י - מן הלוים שאומרים שיר בכלי נחשת. עין איה שבת פ"ה כח' – נער ישראל היה בצאתו ממצרים, רק מזבח הנחשת הקטן נעשה לו, לא נתמלא בכל עז עצמיותו עד ימי שלמה, אז נתמלא כבר עזו רוחו וחסנו, הכרת עצמיותו וכחו לא-לה נגדל, וההכרה הכוללת של מהות העבודה נתגדלה כפי גדלו, ע"כ מזבח גדול חדש נעשה, ומזבח הנחשת אשר נעשה במדבר קטן היה, כאדם שאומר לחבירו: פלוני ננס הוא ופסול לעבודה (זבחים נט(. דרכים גדולים, ורעיונות כלליים אדירים, נתמלאו כבר הלבבות של האומה לכללה ואישיה, וסיהרא קיימא באשלמותא. כאשר ההכרח מביא ע"י המגרעות הגדולות.. ולהתחיל גידולה מתחתית קטנה, מלמטה למעלה.. זאת היא השירה, שמתחלת מהנעימה החלושה היותר דקה קלה וקלושה, ומתרוממת עד מרומי הכאת הגלים היותר מזעזעים ומרעידים.. זאת ההתעלות הסידורית. עצמותה של השירה היא הרוח היותר עצמי של כל המהפכה, ואחריתה לברכה.