מה פשר המילה תרומה? מה מרימים או לאן מתרוממים? למה לא נדבה? ומדוע רש"י פירש דוקא הפרשה ולא הרמה?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ר"ח אדר תשפ"ו
א. שמות כה' – דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. רש"י – תרומה - הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה. שפתי חכמים - לומר שאל תפרשהו לשון תרומה והגבהה כמו שוק התרומה (רא"ם).
ב. שמות כט' – וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו. והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לד'. רש"י - תנופה לשון הולכה והובאה. הורם לשון מעלה ומוריד. העמק דבר - תרומה הוא. קאי על השוק שנקרא במקרא הקודם שוק התרומה, דהחזה מתחלה הוא חלק גבוה, ומה' הוא ניתן לכהנים, אבל השוק הוא חלק בעלים. סוכה לז: - אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.
ג. במדבר יז' - הרמו מתוך העדה. יונתן – אתפרשו. אבן עזרא - שישבו במקום המרומם במחנה הלוים, והוא האהל.
ד. ספרי דברים א' - רבי בניה אומר עבדו ישראל עבודה זרה הרי הם חייבים כלייה יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל.
ה. ראש השנה כט. – משנה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים, כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין.
ו. רמב"ן בראשית א' א' – בראשית ברא א-להים - כתב רש"י, אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד.. וכוונתם זו, שמלת בראשית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם, ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל, כענין שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ, היא התרומה והיא קדש, אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה.. וישראל שנקראו ראשית היא כנסת ישראל, המשולה בשיר השירים לכלה. רבינו בחיי - וע"ד הקבלה: "ויקחו לי תרומה", ויקחו אלי כנסת ישראל שהיא תרומה, והיא הנקראת "זאת", ולכך אמר "וזאת התרומה".. ואמר "ויקחו לי" ליחד את הכל ממטה למעלה וממעלה למטה, ולפי שהכל תלוי במחשבה ובכונת הלב על כן אמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".. ובספר הבהיר תמצא מפורש: (אות קג) "ויקחו לי תרומה", ויקחו לקדש תרומה שהיא יו"ד והיא עשירית.. ומאי נינהו קדש, (יחזקאל מד, ל) "וראשית כל בכורי כל", וכתיב: (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה" ע"כ.
ז. אורות ישראל א' ח' - אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלמת בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך. הנשמות הגנוזות בחביון מעלה מוסיפות אורה ותענוג, וכל נפש חיה מתעלה, העולם ומלאו מתרומם.. הכל עלז שמח ומרנן, מפני שכנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא. האידיאל הלאומי הנצחי, מהוד מקורו הא-להי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה, דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים, הכל מתברך, הכל מתנשא, ברוך ד' א-להי ישראל מן העולם ועד העולם.
ח. אבות ו' א' - רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה.. ומרוממתו על כל המעשים.
ט. אורות הקודש ג', מוסר הקודש לג' - מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה, והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו, מתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. אותו הטוב הרצוני, המונח בעומק אמונת ד', זהו הגרעין שהכל צומח ממנו, שרשיו, גזעו, ענפיו, עליו ציציו ופריו, הנם המעשים, והתורות, הם הם המרבים כלים להוסיף לשד חיים לכל ההויה כולה, לכל הנשמות, ולכל המעשים. נקודת הצדקות שבכל לב היא מכון החיים ויסוד קיום העולמים. וכשהנקודה משתלמת בלב יחידי סגולה, עד שהיא מתרחבת על כל המאויים, ומתעטרת בכל שטח המדע והדמיון של הנפש, זהו באמת האדם היסודי, שכל טוב העולם בידו, ואור ד' לאמץ כח החיים של כל היקום על ידו מופיע. והקב"ה קרא ליעקב א-ל, שנאמר ויקרא לו א-ל, ומי קראו כך א-להי ישראל. כל דבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר הא-להי שרוי בו, לפי עומק אמתתו, לפי גודל התפשטותו במעשים, ולפי רום הכרתו בשכל, כך הוא יוצר ופועל. משך החיים של ההויה, יצירת ברואים, עגלא תלתא, וגברא, הנם באים על ידי התעלות החפץ של קדושת נקודת הרצון לרום גבהו. הלימודים הרזיים, דבספר יצירה, עוזרים הם לבסס את הרצון, להוציא כלי למעשהו.
י. אורות הקודש ג', מוסר הקודש קא' - האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור הא-להי.