בלי תכנית מראש, משוחרר וחפשי ליצור, אמנות יהודית בצלאל, החופש האומנותי האמיתי הקדוש והטהור
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליט' אדר א' תשע"ד
א. שמות לה' – ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ד' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת. ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מילא אותם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג ועושי כל מלאכה וחושבי מחשבות.
ב. עולת ראי"ה ב' ג' – 'אמר ר' עקיבא.. שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים' (ידים פ"ג מ"ה). הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהפתחם מבסמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח.. אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזינינו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתידו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה. זעזועי הנפש שמצד רגשי האהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראוים להתפרש על ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגנוזות, אבל בשמירה היותר מעולה מנטיה לצד השכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה מנוולת. רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש.
..ראוי לחשב לחסרון אם אותם הזעזועים הרמים והנשאים, שכל כך פועלים ופעלו ועתידים לפעול על כל טובי בני אדם ועל כנסת ישראל ביחוד, הנובעים מאהבת אדון כל המעשים, מקור הטוב והחסד, - אלה הרגשות הנאהבים, לא יחקקו בספר ויפקד מקומם.. החסרון הזה אמנם נמלא לנו בשיר האהבה אותו שהוא קודש קדשים, הוא שיר השירים אשר לשלמה. וכמו שמי שהוא חמור לאהבה לא יחוש מה יחפצו משוררי האהבה בשיריהם הפרטיים, ואם היה יכולת בידו להשפיל את געגועיהם עד כדי טעימת חושו הגס היה עושה כן בשמחת לב ונפש חפצה, כן מי שליבו ערלה.. ולא חש מעולם נועם אור אהבת צור כל העולמים, איש נבל ולא חכם כזה, לא יוכל להכיל את הרעיון, כי אלה הגעגועים הרבים הפרטיים הנשאים שבשיר השירים, המה רשמים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה, אשר בחר לו ד' לשמו ולזכרו..
אמנם מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יוכל להשיב "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה, 'ובכל נפשך', מתי יבוא לידי ואקיימנו, ולהאריך באותה שעה ב"אחד", עד שיצאת נשמתו, רק הוא יוכל לומר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל..
אבל מה נמוכים הם הגמדים בעלי עינים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת האבנים התחתונה של מגדל עופל, ורושמים את קומתו, אשר לעב תגיע, רק כדי פשיטת ידם הקטנה ומעוף עינם, שדוק ותבלול שמו עליה מצור. ואם מראש מגדל עופל יוגד להם, שרואים את הכוכב, מלא הוד ויפעה, מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר. נפשות כאלה, שיותר מרועה בעל לב רגש, שאהב את בת כלבא שבוע, לא יוכלו למצוא בר' עקיבא, לא יוכלו גם כן להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה, ששיר השירים הוא קודש קודשים..
ג. אורות הקודש א' הגיון הקודש יא' – היצירה והלימוד. מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמוד השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה. מרחב למחשבות, זאת היא התביעה התדירית שכל אדם הוגה תובע מעצמו. הלימוד השטחי, יש שיצמצם את המחשבה, יטשטש אותה בראשית הולדה. וההתרגלות של הלימוד התדירי, בהתמדה שטחית, היא היא שמגברת את המחלה הזאת של צרות המחשבה. ובכל כח צריכים אנחנו להגאל ממנה, כדי לפדות את נשמתנו מלחץ המצרים שלה, לפדות אותה ממצרים, מבית עבדים.
ד. שם ט' – היצירה הרוחנית חופשית היא, אינה מתחשבת עם שום השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת. השקר, והרשעה האחוזה בו, אינם באים כי אם מהשפעה חיצונה, שבאה על היצירה הרוחנית כספחת, המצוה אותה בכוחה להגות ולא רוחה. כי הואיל הלך אחרי צו, צו זו עבודה זרה. הושע ה' – עשוק אפרים רצוץ משפט, כי הואיל הלך אחרי צו. זוהר שמות רלט: - צו את אהרון ואת בניו לאמר.. לית צו אלא עכו"ם והכא אתיהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה רעה ולאעברא לה מגו קדשא בהאי רעותא דסלקא לעילא..
ה. אוה"ק שם יג' – הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית. כל מה שנלמד הרי הוא נקלט מבחוץ, ונופל הוא בצביונו, לעומת ההגוי בקרב הנשמה פנימה. כל הנלמד אינו כי אם עצה עמוקה איך לדלות מתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה, את המובן הפנימי, מהדעת. הדעת הולך הוא וזורם, יוצר הוא ופועל. המחדש העליון איננו מחדש, כי אם מעתיק, מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם, ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ובהתגלות הגדולה האישית נוצרה האוזן הנאמנה, הלב השומע, אשר לא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו, נביאי אמת וצדק, אשר דבר ד' בפיהם אמת. אבות דר' נתן פ"ו - נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר וא"ל פתח ודרוש. א"ל איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקו..התלמידים עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אזן מעולם.