הדרך להתמודד עם כל הקשיים מתחילה מהתכנסות רוחנית פנימית
לפרשת ויגש
א. 'ויגש אליו יהודה ויאמר.. אדוני שאל את עבדיו לאמר..' (בראשית מד, יח)
'לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם..' (רמב"ן)
תמה הרמב"ן מה היה ליהודה לחזור ולהקריא את פרוטוקול השיחות והארועים בפני יוסף. וכי הוא אינו מכיר את הסיפור? מה חידש יהודה?
תירץ בספר 'שפת אמת', כי יהודה היה במצוקה מאד גדולה מרצונו של המשנה למלך מצרים לקחת את בנימין לו לעבד. הרי הוא זה שערב לבנימין, והבטיח לאביו כי אם לא ישיבנו אליו, יאבד את עצמו לגמרי, משני עולמות, עולם הזה ועולם הבא. במצב של צרה כה נוראית, עלול האדם לשכוח שמאחורי כל הארועים למיניהם ולסוגיהם, עומד הקדוש ברוך הוא. על כן חזר יהודה על הסיפור כולו כדי ליישר את הדברים אצלו עצמו. אדוני שאל את עבדיו היש לכם אב או אח, משום שהקדוש ברוך הוא נתן בליבך לשאול. ואנחנו ענינו לך שאכן יש לנו אב ואח, משום שכך נתן הקב"ה בדעתנו אנו. וכן הלאה על זה הדרך, כאומר, הכל ממנו יתברך. והכל לטובה.
בזה שאומר הכל לטובה, הרי זו העצה היעוצה להתמודד עם צרות, ולהצליח להתגבר עליהן. משום שכשמצליח היהודי להתגבר על המחסום שעומד בפניו, המיועד לדלות ממנו כוחות של אמונה, בזה עצמו, הוא גורם להסתלקות ההסתר. כי אין יותר צורך בהסתר שסיים את תפקידו. משגילה היהודי את נקודת החיות הפנימית המסתתרת בתוך הארועים העוטפים אותו, הרי שלא יכולה יותר הפנימיות להתאפק ולהסתתר, והיא יוצאת לאור. ויוסף מתגלה אל אחיו.
גם על דרך הפשט, יכולתו של יהודה להתמודד עם המצב הקשה, היא בהתגברותו על כאבו האישי, והצלחתו לדבר מתוך ראיה שקולה ורחבה, ראיה אמונית, המתעלה מעל המצב הקשה, וממשיכה לתפקד גם במצב של לחץ. כך מצליח הוא לנסח נאום ראוי ומשכנע, הנאמר בטוב טעם ודעת, ומשכנע את יוסף. ללא התרוממות מעל הנגיעות האישיות, מעל הכאב האישי, לא היה יהודה מחזיק מעמד, ולא היה מסוגל לשאת נאום שכזה, בעת שגורלו האישי ועצם קיומו בעולמות כולם, בסכנה כה גדולה.
את הכח להתגבר על הכאב והלחץ, להצליח להתמודד עם הבעיה הנוראה העומדת מולו, לקח יהודה מההבנה והאמונה שהכל מאיתו יתברך. כך היא נוסחת הנצחון היהודי תמיד - פעולה והתמודדות מעשית, הכרוכה בתפילה ובבטחון בהשם, שיעשה את הטוב לאוהביו. המאמין ינצח.
ב. 'ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו..' (בראשית, מו, כח)
'להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה' (רש"י)
זו צורה של יהודי. הוא הולך לארץ מצרים. לגלות רחוקה. דבר ראשון שצריך לדאוג, הוא שיהיה בית תלמוד, בית מדרש. בלי זה, איך ידע כיצד לכלכל את צעדיו. איך ינשום אויר. הרי זה כמו דג הזקוק למים לחיותו. בלעדיהם חייו אינם חיים.
מזה עלינו ללמוד. בכל מקום שאנו מגיעים. לברר אם יש שיעור תורה שאנו יכולים להצטרף אליו. האם יש בית ספר, בית מדרש, מורה הוראה. את זאת יש לעשות כדבר ראשון, עוד לפני שבודקים איך הדירה, ומהם תנאי המחיה הכלכליים, וכל השאר.
ג. 'ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד' (בראשית מו, כט)
'אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע' (רש"י)
שבעים פנים לתורה, כך גם בבאור דברי רבותינו אלו נאמרו פירושים רבים. אפשר להוסיף ולומר פן נוסף. יעקב אבינו יודע כי כעת הוא מייסד את הדרך להתמודדות עם הגלויות. איך מתמודד יהודי עם גלות אכזרית, תחת שלטון של גויים, שלעתים הוא נחמד, ולרוב הוא מכביד את עולו ויורד לחייו של היהודי. לא פשוט.
לכן, בעת כניסתו למצרים, קורא יעקב אבינו את קריאת שמע. כאומר, זוהי הדרך להתמודד עם הגלות. לפני שנבאר הדברים, נזכיר כי ברציחות הנוראות שעברו על עם ישראל במהלך הגלות, פעמים כה רבות עד כי רבו מספר, צעקו יהודים קדושים שוב ושוב עת נלקחו לגיא ההריגה, 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. הצמרמורת אוחזת בנו בעת נסותנו לדמיין המעמדים הקדושים והנוראים האלה. ואנו שואלים, מהו סודם הגדול, אם אפשר בכלל להבינו ולו במעט.
נראה כי ביעקב אבינו מתעוררת כעת אהבת יוסף שהיא לו אהבה פנימית יוקדת שאין שני לה. שהרי זהו בנו ממשיך דרכו, יותר מכל בניו. זהו הבן היחיד שבאמת מבין את עומק נשמתו, את סודותיו הגדולים. זהו בנו הבכור האמיתי. בנה של רחל אימנו אהבתו הגדולה של יעקב אבינו. בראותו אותו הוא פוגש את שורש חיותו שלו. מתעוררת בו נשמתו בכל עוזה. נמצא הוא באיזו חוויה פנימית שאי אפשר להסביר במילים. מתרומם הוא מעל המציאות, ואין מי ידבר איתו. הוא כביכול לא רואה ולא שומע את העולם הזה בגבולותיו המצומצמים. עולה הוא לשמי מרומים וכל אשר יקרהו בעולם הזה כבר לא משנה. הוא קורא את שמע בהתייחדות פנימית כזו, שכל הגלויות שבעולם לא תוכלנה לגעת בו.
בסוד זה השתמש גם רבי עקיבא בעת שסרקו הרומאים הרשעים את בשרו במסרקות של ברזל, עד שמסר נשמתו לבורא. הוא קורא את 'שמע'. הרומאים נבהלו ממנו. הכיצד יתכן, אדם שסורקים בשרו במסרקות נוראיות כאלה, ואיננו עסוק כלל בכאבי גופו. איך מתרומם הוא מעל היסורים הנוראים האלה. אבל רבי עקיבא ידע את הסוד הגדול של האהבה הגדולה שבין ישראל לאלוקיו. הסוד הגדול המסתתר בשיר השירים אשר לשלמה, אשר למלך שהשלום שלו. שהכל שלו. שהכל ממנו. שממנו אנו באים ואליו אנו הולכים. כשקורא הוא את שמע, הוא נאסף אל תוככי נשמתו, והגוי יכול רק לחפש אותו. הוא לעולם לא יוכל למצאו, או לגעת בו. גם אם יסרוק את בשרו ויענה אותו בכל עינויים שבעולם, לו זה כבר לא משנה. הוא התעלה למקום כל כך פנימי, כל כך אמיתי, כל כך קדוש, שהוא למעשה כבר על אנושי, מלאכי.
בכל פעם שיהודי נרצח, הלב מסרב לקבל, והנשמה זועקת בחבליה, ביסוריה, עד מתי. הרוח והנפש אינן מוצאות מנוח, אין שקט, ואין שלום, ואין נחמה. היהודי מתרומם שוב אל קריאת שמע, אל האמונה הגדולה שהשם אחד, שהכל ממנו יתברך. בכל כוחותיו עמל הוא להתרומם מעל הכאב הנורא של הגלות שטרם הסתיימה, ומבקש ומקוה ומתפלל ליום הגדול והנורא. יום התשובה הגדול. יום בו ישוב עם ישראל להכיר באלוקיו, בארצו, בתורתו, בקדושת נשמתו, בעילאיות תפקידו ואחריותו להאיר את העולם כולו. יום שכולו שבת.
יהיו הדברים לעילוי נשמת הרב מאיר אבשלום חי ז"ל הי"ד, שנרצח היום ח' טבת תש"ע, על לא עוול בכפו, על אם הדרך, על קדושת אם כל הדרכים, אם כל הגלויות, השכינה הקדושה, בחינת רחל אימנו, הבוכה ובוכה, וממאנת להינחם על בניה כי איננו.