כשהכל נראה אבוד וחשוך מתקן יעקב אבינו תפילת ערבית ומתמלא באור גדול
לפרשת ויצא
א. 'ויפגע במקום..' (בראשית כח, יא). 'ויפגע - ..ורבותינו פירשו לשון תפילה.. ולמדנו שתקן תפילת ערבית (רש"י).
יעקב אבינו בורח מעשו שמתכנן להורגו. באותה תקופה הדרכים בחזקת סכנה נוראה, חושך נורא מסביב. אין "אורות באופק", לא טלפון נייד, ולא רכב. חיות רעות מסתובבות מסביב. הוא מגיע להר חשוך ומחפש פינה לישון. התחושה קשה ביותר. כביכול מבורך, אך למעשה באותה עת, נרדף ובורח, עזוב ובודד. אז עומד יעקב ומתקן תפילת ערבית. מה פירוש 'תיקן' תפילת ערבית?
יעקב אבינו מתקן ומייסד, כי בזמן החשוך ביותר, כשהכל נראה אבוד ומבודד, חסום וחסר סיכוי. גם בחושך הכי גדול, יכול האדם להתקשר לבוראו בתפילה. גם אז לא ירים ידים, ולא יתכחש לאמונתו. גם אז לא אבדה תקותנו.
וראה זה פלא. הוא עומד ומתפלל, והנה המקום החשוך ביותר עלי אדמות, מתגלה בחלומו כמקום המואר ביותר עלי אדמות. התפילה מנשאת אותו מעל המציאות המוגבלת, לראות אופקים חדשים שהיו מוסתרים קודם לכן מעיניו, והנה הוא רואה את התגלות ד'. אם לפני תפילתו היה הוא במקום החשוך ביותר, הרי שאחרי תפילתו הוא מוצא את עצמו במקום המואר ביותר, והוא הופך לאדם השמור היותר בכל העולם כולו.
הכרתי פעם יהודי זקן, שעבד בצעירותו בשירות ה'מוסד', ומצא את עצמו לא אחת במדינות זרות, במצבים לא פשוטים. ובשעת רצון אמר לי פעם ועיניו בוהקות בהתלהבות של קודש - 'הקדוש ברוך הוא, זה כמו אבא. אם אתה לא תעזוב את היד של אבא, הוא לא יעזוב אותך'. כך אמר וסימן בידו כמו ילד שמחזיק בחוזקה בידו של אביו.
על פי דברים אלו, אפשר לומר שבזכות אותה תפילת ערבית ראשונה, אותה אחיזה אמונית שהפגין יעקב אבינו גם בעת החושך הגדול, זכה הוא להבטחה הגדולה - 'והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך, עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך'. מי שלא עוזב את הקדוש ברוך הוא גם במצבים הקשים, החשוכים, הוא יתברך לעולם לא יעזוב אותו.
ב. 'ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה' (בראשית כח, יז)
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, מאמר שני פיסקה יד' כתב - 'הלא תראה כי יעקב לא יחס את המראות אשר ראה, לא לזוך נפשו ולא לאמונתו החזקה וליראת אלוקים אשר בליבו, כי אם למקום בו נראו..'.
אחרי הרבה שנות גלות קשה לנו לתפוס את התגלות הקדושה דווקא במקום מסוים, באדמה מסוימת. על הרקע הזה אפשר גם להבין את החולשה המבקשת לראות את כל מציאותנו, כמציאות וירטואלית, שאינה מחויבת להתחבר דוקא לפיסת קרקע כזו או אחרת. מהבנה מתנשאת וריקה זו, קלה הדרך להידרדר אל התהום של אבוד ערכים וזהות יהודית.
עלינו להיזכר ביסודות הפשוטים של העם היהודי, ובראש ובראשונה, בארץ ישראל, ארץ הקודש, שאין לה תחליף. הקדוש ברוך הוא פותח את בריתו עם אברהם אבינו בעזיבת אדמת חו"ל והליכה לארץ ישראל. וחוזר ומבטיח שוב ושוב, לזרעך אתן הארץ הזאת. איננו יכולים להתעלם מהבריאה האלוקית הזו, ולהחליט שלא מתחשק לנו לקבל שאכן זוהי אדמה קדושה שממנה מתקיים העולם כולו. זוהי מציאות אלוקית, וכל מי שרואה את עצמו ריאלי ומציאותי, מוכרח להתיישר עם ישרותה של הבריאה.
ארץ ישראל ארץ הקודש, אדמה קדושה, שרק בישיבת ישראל עליה, ישיבה שלטונית, מלאה בתורה ומצוות, מלאה באהבת ישראל והאדם בכלל, מלאה באהבת ההויה כולה, תאיר באורה הגדול, הלא הוא אור השכינה הגנוז בה כמו גם בנשמות ישראל. רק בישיבתנו אנו על האדמה הקדושה הזו, נוכל להוציא לפועל את כל הסגולות הרוחניות שנתן בנו הקדוש ברוך הוא, על מנת שנאיר ונרומם את העולם כולו. אכן, זהו שער השמים.
ג. 'וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך' (בראשית כט יא). 'ויבך - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה' (רש"י).
הפגישה בין יעקב לרחל מעוררת לכאורה תמיהה גדולה מאד. יעקב אינו פותח עימה בשיחת הכרות. היא מגיעה, והוא מגולל את האבן מעל פי הבאר. אותה אבן שכל הרועים צריכים להתאסף כדי להסירה, הוא מגוללה לבדו. אחר כך משקה את צאן רחל. משסיים נותן לה נשיקה, ועומד ובוכה על שלא תיקבר עימו.
בדרך הטבע היה צריך קודם לומר לה שהוא קרוב שלה, להציע שישקה את הצאן. להשקות את הצאן. ללכת לבית אביה לבקש את ידה ולהתחתן עימה. אחר כך לנשקה. לחיות עימה חיים ארוכים, ואחרי פטירתה בעת שיגלה כי לא נקברה עימו, לבכות על כך. אבל יעקב אבינו כאילו רץ את חייו במהירות עצומה, והוא כבר מוצא את עצמו לאחר פטירתה, ועוד בטרם אפילו הכירה. מה קרה כאן?
נראה שכשיעקב פוגש את רחל, יש כאן פגישה נשמתית עם בת זוגו, עם החצי השני של נשמתו. הפגישה הזו גורמת לתסיסה פנימית עצומה, המעלה אותו לעומק עצמותו, מעל למציאות העולם הזה וגבולותיו, והוא צופה עד לסוף חייו, וחייה עימו. העליה מעל לעולם הזה, נותנת לו גם כוחות עצומים על אנושיים, לגולל את האבן מעל פי הבאר, וממלאה אותו ברוח הקודש. כשיעקב פוגש את רחל, הוא בעצם פוגש את העומק של העומק של עצמותו שלו. שורש שורשו באלוקים חיים. נראה כי בשל תופעה מדהימה זו אמר אדם הראשון בעת שראה לראשונה את חוה אשתו, זאת הפעם עצם מעצמי.
כשאדם פוגש את בת זוגו האמיתית, הוא אינו מתלהב התלהבות חיצונית ממראה טכני כזה או אחר. הוא מרגיש את העצמות שלו מתעוררת. העצמות הנשמתית הרוחנית שלו. הוא מעריך אותה, הוא מחשיב אותה, מרגיש שהיא גורמת לו להיות יותר עצמי, יותר מחובר לעצמו. 'אהבה ממבט ראשון' הגויית, אינה אלא חיקוי עלוב למפגש הנשמתי האדיר שבין יעקב לרחל, ובין כל זוג יהודי לפי מדרגתו שלו. התחושה הראשונה שצריך אדם לחפש בתוך עצמו כשהוא פוגש מועמדת להיות בת זוגו ולהיפך, היא תחושת הערכה לאישיות העומדת מולו. תחושה של מלאות נשמתית, רוחנית. תחושה שהוא יותר עצמו, או היא יותר עצמה, בפוגשה את אותו אדם. עם תחושה כזו, יש על מה לבנות, ויש בשביל מה לברר ולדבר, ובסופו של דבר אף להתקשר, ולבנות בית נאמן בישראל.