ראובן נולד ממחשבה על יוסף כך התחיל הקשר המיוחד ביניהם
לפרשת וישב
א. 'הילד איננו, ואני, אנה אני בא' (בראשית לז, ל)
'אנה אני בא - אנה אברח מצערו של אבא' (רש"י)
מה היה לראובן לדאוג באופן אישי ממכירת יוסף יותר משאר אחיו? מדוע הגיב אנה אני בא, ולא אנה אנו באים?
נראה שראובן היה מחובר בכל ישותו למתח שבין בני לאה לבני רחל. הוא עצמו נולד מאותו ליל כלולות בו הכניס לבן את לאה במקום רחל. אם כן, הוא נולד לכאורה, ממחשבה על רחל שהיתה אמורה להביא ללידתו של יוסף. ראובן יודע שכל עצמותו ולידתו, היו "בחסות" יוסף הצדיק, שעליו חשב יעקב אביו בזמן הורתו.
ראובן הוא גם זה שמביא את הדודאים מן השדה, ורחל כל כך רוצה בהם בשל סגולתם להביא פרי בטן. ואמנם כתבו הפרשנים שלא בגללם נולד יוסף, אך עדיין רואים אנו את ראובן מעורב בענין צמאונה של רחל ללידתו של יוסף.
ראובן כועס על שיעקב מעביר את מיטתו לאוהל בלהה שפחת רחל אחר פטירתה, ולא לאוהל לאה אימו. ואז הוא עושה מעשה נמהר ומעביר את מיטתו של אביו לאוהל אימו, ובזה מאבד את הבכורה. שוב מוצא את עצמו ראובן בחזית של היחסים בין רחל ללאה.
חז"ל שואלים איפה היה ראובן בעת שמכרו האחים את יוסף? מדוע לא נכח שם, ורק אחר כך שב אל הבור? עונים חז"ל, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, היינו עושה תשובה על מעשהו. ועל זה אמר לו הקב"ה, אתה פתחת לפני בתשובה, אתה הראשון שהתחיל לעשות תשובה בעם ישראל, אזכה אותך שהושע בן בארי הנביא יצא מזרעך. והוא יתנבא את הנבואה המפורסמת שנקראת בעם ישראל כל שנה בשבת 'שובה' שלפני יום הכיפורים, ופותחת במילים, 'שובה ישראל עד ד' אלוקיך'.
כלומר, ראובן מבין שהוא הוסיף שמן על המדורה, והגביר את המתח בין בני לאה ליוסף הצדיק. כשהוא רואה את התוצאות של המריבה, הוא מבין שיש לו חלק לא מבוטל בענין. ועל כן הוא אומר, מה הטעם בתשובתי אם הנזק הוא בלתי הפיך, ויוסף הצדיק איננו. על כן אמר, ואני אנה אני בא. איך אכפר על מעשי.
בתקופה מאוחרת יותר, שוב חוזר הקרע בין מדינת ישראל למדינת יהודה, וקריעת הממלכה לשנים, היא שגורמת בסוף לחורבן בית המקדש. והנביא יחזקאל (פרק לז') מתנבא כי לעתיד יתחברו עץ יהודה ועץ אפרים הוא בנו של יוסף, והיו לעץ אחד. הווה אומר, כל המתח הזה שבין בני לאה לבני רחל, אינו אלא החסרון בשלימות הופעת השכינה בעם ישראל.
מרן הרב קוק אומר, כי זהו המתח בין הנטיה החומרית לנטיה הרוחנית. החיבור שבין מדינת ישראל לערכיה היהודיים השורשיים. והדברים צריכים באור ארוך ולא כאן המקום. אבל מי שזוכה לפתוח בתשובה בענין זה, ולהאיר עיניהם של ישראל על התשובה הגדולה שתהא לעתיד לבוא, אינו אלא ראובן. ואם כן, אף שאיבד בכורתו, נותר הוא זה שהביא לעולם את ביכורי תשובת עם ישראל.
ואולי כוחו זה בא לו, דוקא מאותו ליל כלולות מבולבל כביכול. דוקא בשל העובדה שהוא בן לאה שנולד ממחשבה על רחל, התאגדו מחשבת רחל עם גופה של לאה, והיו לאחד. ואם אכן כך הוא, הרי ששוב רואים אנו כי נפלאות דרכי ד'.
ב. 'ויהי בלדתה ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני, לאמר זה יצא ראשונה. ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו, ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא שמו פרץ. ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, ויקרא שמו זרח' (בראשית לח, כח)
'ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה (ספר הבהיר קצז') יזכיר סוד.. זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעיתים ונבנית לעיתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה? לא קשיא דהא כתיב ויתן יד.. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה. והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון.. וזהו מאמרם בקדוש החודש, דוד מלך ישראל חי וקיים, והמשכיל יבין'.
דברים כל כך מיוחדים. זרח הוא החמה, אור ד' הקבוע המאיר לעולם כולו בטובו. פרץ הוא הלבנה, אורם של ישראל שאינו אלא הקרנה של אור השמש, אור ד', אל העולם. ותמה המדרש, והלא השמש גדולה מן הלבנה, ואם כן מדוע פורץ לו פרץ לצאת ראשון?
ועל זה עונה המדרש - זרח מוציא יד, משום שאור ד', יד ד', היא הבכורה, היא ראשית הכל. אבל בדבר ד' יוצא פרץ הבכור, כדי לומר לך שמלכות בית דוד קיבלה את הבכורה בעולם הזה, בדבר ד', והוא בכור בכח עליון. מלכי בית דוד הם התאומים ליד ד'. יד ד' מתגלה בהם. הם הפועלים ומופיעים את אור ד' בעולם. זוהי הופעה אחת כביכול. אור ד' העליון הולך ומתגלה עליהם ממש במלכותם, בהופעה על אנושית, שאין לחקור ולתמוה עליה, משום שהיא רצון ד' המובהק.
ולכאורה יש לתמוה, דוקא יהודה שלא מנע את מכירתו של יוסף הצדיק, זוכה למלכות הכוללת את יוסף ואת יהודה, וממנו יוצא דוד המלך עליו נאמר, ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם (יחזקאל לז')?
כותב לנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, שאין להבין את המריבות בין השבטים כמריבות קטנוניות בין אחים, אלא כבירור כוחות שונים בעם ישראל. והגם שהתהליך הינו קשה ומסובך, דוקא מתוכו, עולה וצומחת לה גאולת ישראל. וכמאמר חז"ל, במדרש בראשית רבה פרשה פה' - 'רבי שמואל בר נחמן פתח, [נאמר בירמיה כט] 'כי אנכי ידעתי את המחשבות'. שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח'. ושוב רואים אנו, כי נפלאות דרכי ד'.
ג. וירא אדוניו כי ה' איתו, וכל אשר הוא עושה, ד' מצליח בידו' (בראשית לט, ג)
'כי ה' אתו - שם שמים שגור בפיו' (רש"י)
מהיכן לו למצרי הזה שד' עם יוסף הצדיק? איך הוא יודע מי זה בכלל ד'? על כך מביא רש"י את תשובת מדרש תנחומא - 'שם שמים שגור בפיו'. בכל דבר היה אומר, ברוך ד'. חסד ד' עלינו. אין כמו ד'. איזה טוב ד'. וכל גלגולי הלשון שרק תעלו בדעתכם. שם שמים שגור בפיו. בכל נושא בכל ענין מזכיר את הקב"ה.
אפשר לומר, כי ד' היה עם יוסף בכל מקרה, רק שיוסף היה מזכיר זאת כל הזמן. אך אפשר לומר, וזה העיקר, שד' היה עם יוסף ומצליח את כל אשר הוא עושה, בגלל ששם שמים היה שגור בפיו. שזוהי סגולה גדולה להצלחה, כי כל דבר שעושה אינו אלא לרומםם את שמו יתברך בעולם.
מעין זה פירש רבי מאיר מפרמישלאן על הפסוק בתהילים מה' - 'רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך'. משל לאדם שהולך ביער עם אוצר גדול וחושש מהשודדים. איך יגן על עצמו? כל הדרך צועק, נושא אני מתנה למלך. ומי ירצה להתעסק איתו. כך כששם שמים שגור על פיו של אדם, הוא מסלק מעליו כל המקטרגים והמשטינים עליו, שנסוגים אחור מפני יראת ד', שהרי כל מעשיו הם לשם המלך, ומי יעיז לגעת באוצר של מלך.
הרי לנו סגולה עצומה להצלחה - שם שמים שגור על פינו, וד' איתנו, וכל אשר נעשה, ד' יצליח בידינו.