לעשות הכל במו ידינו ולדעת שבבת אחת הכל ממנו יתברך
לפרשת מקץ
א. 'ויאמר פרעה אל יוסף.. שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר, בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה' (בראשית מא, טו) בלעדי - אין החכמה משלי, אלא, אלוקים יענה - יתן ענייה בפי לשלום פרעה' (רש"י)
איזו עצמה צריך כדי לעמוד לפני המלך הגדול והעצום, כשאתה אסיר שזה עתה צנחה לפתחו האפשרות המדהימה להינצל מבית האסורים. וכשהמלך מחמיא לך ואומר, שמעתי שאתה מסוגל לפתור לי את החלום, לענות לו - בלעדי. אני שום דבר, רק הקדוש ברוך הוא יענה את שלומך. הרי יוסף היה צריך לקפוץ על ההזדמנות, ולומר לו - אדוני המלך אתה מסודר. אני בהחלט יכול לפתור את חלומותיך. או אולי בסגנון מנומס יותר, לתת חיוך ממותק ולומר, הם קצת מגזימים. אבל לומר מילת ביטול כזו מוחלטת, 'בלעדי', ועוד במצב הבעייתי בו נתון יוסף הצדיק, לזה צריך עוצמות מיוחדות. מאיפה קיבל יוסף הצדיק עוצמות כאלה?
אפשר לומר כי התשובה מצויה בסיומת של הפרשה הקודמת ובתחילתה של פרשה זו. הפרשה הקודמת מסתיימת בשר המשקים ששכח את יוסף. יוסף ביקש ממנו שיושיע אותו ויוציא אותו מהכלא. על בקשה זו אומרים חז"ל נענש בעוד שנתיים בכלא. ועל כן הפרשה שלנו מתחילה במילים ויהי מקץ שנתיים ימים. שנתיים נוספות בכלא, כעונש על שסמך על שר המשקים. מה כל כך נורא בזה? מדוע עשה יוסף שלא כראוי כשפנה לעזרתו של שר המשקים?
נראה כי יוסף הצדיק עשה נכון כשפנה לשר המשקים, אלא ששכח כי שר המשקים אינו יותר מגרזן ביד החוצב. בודאי שעליו לפעול בדרכי עולם הזה. לבקש עזרה מבני אדם. אבל אל לו להסתמך על בני האדם. עליו לדעת כי בסופו של דבר מי שיגאל אותו מן הכלא יהיה אך ורק הקדוש ברוך הוא. משנטהרת כוונתו של יוסף הצדיק. נזכר בו לפתע שר המשקים.
כשיוצא יוסף הצדיק מן הכלא באורח כה פלאי, הוא כבר לא מתבלבל יותר. הוא הפנים היטב היטב את אותו מסר שכולנו עמלים כל חיינו להפנימו. כל השתדלותנו שאנו מחוייבים לעשותה ועל הצד הטוב ביותר, עומדת לבסוף על תנאי, וממתינה לברכת שמים. בלעדינו. האלוקים יענה ויחליט אם כל עמלנו יתן פרי, ובאיזו מידה ובאיזו עוצמה. והנה כשמגיע יוסף הצדיק להבנה זו, הוא הופך לא פחות מאשר השליט הגדול של מצרים כולה.
ב. 'וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור' (בראשית מא, יד)
ננסה לדמיין את הרגע שלפני הגעתם של שליחי פרעה. יוסף הצדיק יושב בכלא המצרי. אחיו מכרו אותו לעבד. אשת בעל הבית שלו, מעלילה עליו עלילות מבזות, והוא נזרק לכלא. כלא של פעם זה לא כלא של היום. זהו המקום הנמוך ביותר עלי אדמות. קשה להבין איך לא הפך יוסף הצדיק לאדם מריר.
עוד יש להתפלא, מאותה דקה שלפני, עד שהופך יוסף הצדיק למשנה למלך מצרים, עוברת כחצי שעה עד שעה, אולי שעתיים לא יותר. מעבר מהיר כזה היה עלול לגרום לכל אדם רגיל, לאבד את שפיותו. לא כך יוסף הצדיק, הוא מתפקד כאדם רגוע, כאילו לא עבר רגעים כל כך קשים בחייו הצעירים. מנין לקח את הכח הזה? איך התמודד עם המעברים המהירים והאדירים האלו בלי להינזק? ננסה להסביר זאת בעזרת משל.
אדם נוסע לירושלים. בדרך מתקשרים ושואלים אותו היכן אתה, והוא משיב בצומת שדה התעופה. שוב מתקשרים והוא משיב, בשער הגיא. שוב מתקשרים והוא בסיבוב מוצא. שוב מתקשרים והוא בשערי ירושלים. לעומתו נדמיין פעוט היושב אצל אימו. מתקשרים אליו בתחילת הנסיעה ושואלים איפה אתה, והוא משיב, אצל אמא. שער הגיא והוא משיב אצל אמא. סבוב מוצא והוא משיב, אצל אמא. כניסה לירושלים והוא משיב אצל אמא.
אדם שמחובר לקדוש ברוך הוא כגמול עלי אמו, הרי הוא נעשה רגוע בכל מצב בחיים. התנגדויות, קשיים, הצלחות, מעברים חדים, הפתעות, כל אלה לא יוכלו לו, משום שהוא כל הזמן אצל אבא שבשמים. שם מונח מרכז הכובד של התייחסותו. ועל כן לעולם לא יוכלו לו. כך משיב יוסף הצדיק לאחיו בסוף פרשת ויחי - אתם חשבתם לרעה, אלוקים חשבה לטובה. המישור שמעניין את יוסף הצדיק, ובו מונחת נפשו, הוא רצון ד'. איש שיודע לענות לפרעה, 'בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה', ולהבין שעם כל חכמתו ויכולתו ומעשיו, הכל מאיתו יתברך, אי אפשר להרוס אותו. אפשר להקשות עליו, אפשר להפתיע אותו, אבל לכל מוראות החיים והצלחותיהם יוכל הוא. משום שהוא תמיד 'אצל אבא'.
ג. 'ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי.., ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי.' (בראשית מא, נא)
נראה כי מדרכי התמודדותו של יוסף, יכול ללמוד כל אדם שעבר משברים גדולים. מעבר לאמור לעיל באשר לכוחות האמונה שפיתח בתוכו, הענוה והדבקות בד', יש גם את ההתמודדות האנושית הנפשית. זו יחד עם האמונה הגדולה, באות לידי ביטוי, בשמות שנתן לשני בניו.
בשני השמות הוא מייחס הכל לקדוש ברוך הוא. וזה לא חדש. אך עתה נוכל גם לראות את דרך התמודדותו במישור האנושי. ראשית לכל - שכחה. הוא מודה לקדוש ברוך הוא שהשכיח ממנו את צרותיו. היה משבר, היו מעשים נוראים שנעשו לו. הוא יודע לשכוח. יש כאלה שצוללים שוב ושוב, באופן טבעי יש לומר, לתוככי הזכרונות הקשים. והרי היכן שנמצאת מחשבתו של אדם, שם ממש הוא נמצא בכל אבריו וגידיו. והתוצאה של ההיזכרות החוזרת והמעיקה הזו, היא נוראית. האדם בעצם משקה עתה את עצמו שוב ושוב מכוס התרעלה, המלאה בצרות ורעות שעשו לו אחרים.
על כן העצה היעוצה היא לעבוד על שכחה. לא לזכור. לבקש מד' שישכיח ממך את צרותיך. שיתן לך את השכל להבין כי עליך לשכוח מכל הדברים הרעים, ושיתן לך את הכוח לשכוח בפועל ממש מכל הצרות שעברו עליך. העצה לכך, היא לומר הכל לטובה. גם אם הבריות חשבו לעשות לי רע, הקדוש ברוך הוא יהפוך לי הכל לטובה. כך להתאמץ ולשכוח את כל הרע. דוקא מתוך כך מגיע שמו של הבן השני, אפרים, המסמל את הפריה ורביה, את הפריחה מחדש.
מי שדבק באמונה בד'. מי שיודע שהכל ממנו יתברך. מתאמץ שלא להתמלא במרירות על כל הרע שעבר עליו. בהתאמצות זו, מתפנה הוא לבנין עתידו מחדש. עמל ועמל ואינו שוקע בחדלון מיואש. כך זוכה הוא לחיים חדשים ממש. להשתקם ואף לנצח מחדש.
כמה נפלא לעיין בדמותו של יוסף הצדיק, וללמוד ממנה על חיי אמונה אמיצים.