ביכורים והיכולת הישראלית להתחבר אל הקודש שמעל הזמן
א) והיה כי תבוא אל הארץ.. ולקחת מראשית כל פרי האדמה.. ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ד' אלוקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן.. ואמרת אליו, הגדתי היום לד' אלוקיך, כי באתי אל הארץ (דברים כו')
כל שנה מחדש, היהודי מסמן את הפרי הראשון על העץ, מפירות שבעת המינים, ומביא אותו בטנא לירושלים לבית המקדש. וכל פעם מחדש הוא נותן את הנאום הפותח במילים, 'באתי אל הארץ'. לא מובן. הרי הוא נולד בארץ ומעולם לא יצא ממנה, ומה יש לו לומר, באתי אל הארץ, ועוד כל שנה מחדש?
אם לא די בכך, הרי שבהמשך הנאום, מתאר מביא הביכורים את לבן הארמי, המנסה להתנכל ליעקב אבינו. ממשיך הוא אל הירידה למצרים, סבלות העבדות, היציאה ממצרים, והעליה לארץ, והכל כאילו נכח הוא עצמו במאורעות אלו בעת התרחשותם. אמנם ידועים דברי חז"ל על כך (פסחים קטז ע"ב), שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אבל דברים אלו, רק מחזקים את השאלה, הכיצד? הרי יציאת מצרים היתה כבר לפני אלפי שנים. אם היתה הכוונה, להכרה שאנו כיום בני חורין, משום שאבותינו יצאו ממצרים, ניחא. אך לא כך משמע מדברי חז"ל, ובוודאי שלא מנאום מביא הביכורים, החוזר על עצמו שנה בשנה, ונאמר בגוף ראשון, אני 'באתי אל הארץ'.
התשובה מתחילה בהבנת מושג הזמן.
נראה כי מצות הביכורים היתה מאירה לתוך האדם, אור ראשיתי, אור שהעיר את השורש העמוק הכלל ישראלי של נשמתו. במעמד קדוש זה, חווה היהודי, התעלות מיוחדת, שהביאתו להתגלות נשמתית עצמותית. ומלמדנו מרן הרב קוק, כי כשהאדם מתחבר אל התוך העמוק של נשמתו, הריהו מתעלה מעל מושג הזמן במובנו הארצי. שהרי כל מה שמתרחש כאן עלי אדמות, שורש רוחני לו בשמים. וברוחניות העליונה, בשורש השמיימי של המציאות, הכל חי ומאיר בשלימות אחת. מה שהיה ומה שיהיה הכל מצוי שם בבת אחת. הזמן מקבל את מציאותו ומעמדו, רק במובן של תהליך ירידת האור הרוחני, והתגשמותו בפועל במציאות העולמית הגבולית. ומאחר ושורש נשמתו של היהודי הוא כלל ישראלי, הרי שזכרונות האומה כולה חיים בו עתה, כאילו זה עתה יצא הוא ממצרים. על כן אומר הוא כל שנה מחדש, 'באתי אל הארץ'.
ובאמת כל דברינו אלה רמוזים במילה הפותחת את הפרשה. 'והיה' כי תבוא אל הארץ. הרב צבי יהודה זצ"ל, מסביר בכמה מקומות, שיש בעברית תופעה מיוחדת שלא קיימת באף שפה אחרת - ו' ההיפוך. ו' זו הופכת את הזמן של המילה. ניקח לדוגמא את המילה 'ויאמר'. 'יאמר' זו מילה בזמן עתיד. תוספת ה- ו' הופכת את הזמן של המילה לעבר. יאמר – עתיד. ויאמר – בעבר. כך גם במילה 'והיה'. היה – בעבר, והיה – בעתיד.
רומזת לנו המילה הקדושה הזו, כי בתוספת ו' שבתכונתה הכללית, היא ו' החיבור, המחברת את האדם אל התוך הנשמתי שלו, אל השורש האלוקי שלו, עבר הופך לעתיד, ועתיד לעבר, כי עבר הווה ועתיד, הכל אחד בפנימיות הדברים.
אם כן המצוה על פי חז"ל, המחייבת את האדם, לראות את עצמו בכל דור ודור, כאילו הוא יצא ממצרים, היא בעצם ציווי להסתכלות פנימית, להתחברות אל התוך הנשמתי הכלל ישראלי שבתוך כולנו. ובמובן זה, נוכל לומר, כי כשהאדם חי את חייו בארץ ישראל, כאילו הוא נמצא במנהטן, הרי הוא אמנם מסתובב פה על האדמה, אבל לא באמת חווה את חווית קדושת הארץ במלוא מובנה. אך כשמקיף הוא את הפרי הראשון, ומביא אותו לבית המקדש בירושלים, הרי מכיר הוא שפירות הארץ הזאת, כמו צומחים מידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ובהכרתו בכך, הרי הוא מתחבר לאור האלוקי השוכן בארץ ישראל. ואף שבמימד הפיזי הוא נמצא כאן מאז ומעולם, אבל בהתחדשות החבור הרוחני לארץ ישראל, אין קץ להתחדשות. על כן יכול הוא לומר, 'באתי אל הארץ'. התחברתי לתוך הנשמתי שלה. ספגתי ספיגה חדשה לגמרי מאורותיה, אשר זרמו אלי מחדש בשנה זו. אורות חדשים שמעולם לא היו, ועתה התחדשו אל תוך נשמתי, מנשמת ארץ ישראל. 'באתי אל הארץ'.
ב) היום הזה ד' אלוקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים.. (דברים כו' טז')
היום הזה ד' אלוקיך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם (רש"י)
איך אפשר לצוות יהודי, שמתפלל כל יום, כל חייו, אותן שלוש תפילות, באותו נוסח בלתי משתנה, שיראה את התפילה כאילו היא חדשה לגמרי? כבר שמונים שנה הוא לוקח ארבעת המינים בחג הסוכות, ואומרים לו, ראה כאילו היום נצטוית?
לפני שנסביר את הענין, נתבונן על עם ישראל, עם קדוש, ובפרט על זקניו של העם המופלא הזה. זקנים באים בימים, ועושים את המצוות בחדוה שאין כמוה. כאילו היום נצטוו ליטול את הלולב, ולישב בסוכה, ממש כך. וכמה קשה עליהם הפרידה מן הסוכה, ומן הלולב והאתרוג, הערבה וההדס. באיזו חיבה הם מביטים על המצוה, כמו מסרבים להניח אותה מידיהם, ולהשלים עם העובדה, שהחג הסתיים. איך אפשר להבין זאת.
מרן הרב קוק בספרו מוסר אביך, מסביר, שהחידוש הוא בפנימיות המצווה. כלומר, הפעולה היא כביכול אותה פעולה, אבל האור המתחדש בתוך כל מצוה, הוא אור חדש לגמרי. שהרי האור הגנוז במצוה, בא מאור אינסוף, וכמה התחדשות יכולה להיות באינסוף? התשובה היא כמובן, אינסוף התחדשות.
זהו אמנם אותו אתרוג ואותה ערבה, אבל זה לא אותה אורה המאירה לתוך נשמתו של עושה המצוה. והחוויה הפנימית, כל כך מאירה, וכל כך משמחת. אשרי מי שזוכה לכך.
ואם כן, מצוות ההתחדשות במצוות, היא בעצם שוב מצוה לחוויה פנימית של המצוות. להתכוון ולהיפתח לקבלת האור הפנימי שבמצוה. ובכל יום, בכל הארה שמיימית היורדת מחדש יום יום, לפי עניינו של יום, יהיו בעיניך, בהסתכלותך, בהתבוננותך הפנימית, כחדשים לגמרי, בהתחדשות אורם הפנימי.
ובמובן זה, אין תפילה דומה לחברתה. לא דומה התחושה בסליחות שנאמרו אתמול, לאור שמאיר בסליחות של היום. ועל כן רואים אנו את הזקנים שבחבורה, אומרים את הסליחות בדבקות כה גדולה, כמו הילדים הקטנים, שזו להם הפעם הראשונה לחוות את חווית הסליחות.
ג) .. הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לד' אלוקיך (דברים כז' ט')
היום הזה נהיית לעם – בכל יום יהיו בעיניך, כאילו היום באת עימו בברית (רש"י)
הסברנו עד כה, כיצד מגיעה לאדם תחושת ההתחדשות בכל מצוה, כאילו רק היום נצטווה בה בפעם הראשונה. אבל עתה, לומדים אנו תוספת נכבדה. בכל יום אנו צריכים לראות את עצמנו, כאילו רק היום באנו בברית עם ד'. מה פשרו של ציווי זה?
התורה מלמדת אותנו, שבכל פעם שאנו חווים את החוויה המתוקה של ההתחדשות במצוה, נתבונן גם באופן כללי על מצבנו המיוחד כיהודים, ונאמר - כמה טוב להיות יהודי. כמה נפלא שהקב"ה כרת עימנו ברית, שפירושה המעשי הוא, שיש לנו יכולת התחברות פנימית אליו יתברך בכל מעשינו, על ידי אותה נשמה קדושה שנתן בנו.
שמח יהודי. שמח בכל ליבך. לא רק בהתחדשות החיות שבך, על ידי מעשה המצוות, אלא בעצם העובדה, שאתה יהודי. שיש לך את זה.
ד) ולא נתן ד' לכם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע, עד היום הזה (דברים כט', ג')
שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו, וחכמת משנתו, עד ארבעים שנה (רש"י)
הלא זה פסוק מדהים. אומר משה רבינו לעם ישראל, דעו לכם, ראיתם את יציאת מצרים, הנסים הגדולים והעצומים, אבל כל ההופעות האלה עוד לא אומרות, אם אכן קלטתם את מה שראיתם. אדם יכול להיות עם לב, עינים ואזנים, ולא להבין ולא לראות ולא לשמוע כלום.
אדם לומד תורה מרבו. עליו לדעת, שאף על פי שהוא שומע את הדברים, הוא לא באמת מבין את מלוא עומקם. משום שיש עומק פנימי לדברים. רבדים על גבי רבדים.
אבל מעבר לכך, למדנו לדעת, שיש אפשרות שאדם יקיים מצוות כיהודי, אך באופן חיצוני. ואז אף על פי שהוא נטל לולב, וישב בסוכה, הוא לא באמת חווה את המצוה. כדי להתחבר לד', צריך לב שבאמת יודע ומבין, עיניים באמת רואות, ואזנים שבאמת שומעות. הבנה, ראיה ושמיעה פנימית. אז הכל אחרת. אז הוא באמת פוגש היהודי את כלל ישראל, וכל ההסטוריה של עם ישראל כמו חיה בו ברגע זה. הוא זוכה לחוות בפועל ממש, את האור המתחדש בכל יום תמיד, בכל מצוה ומצוה. הוא זוכה להרגיש את בריתו עם ד', את היותו יהודי. ואז הוא מקיים את הציווי שבתחילת פרשתנו - 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך' (דברים כו', יא'). כמה טוב להיות יהודי, ואיזה טוב ד'.