מהיכן מביאים את הכח להתייצב איתן מול רוחות הסער
'אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם' (דברים כט', ט')
'מלמד שכנסם משה.. ביום מותו להכניסם בברית' (רש"י)
קשה לדמיין את המתרחש בתוככי נשמתו של משה רבינו, ביום בו הוא יודע כי עליו להיפרד מבני ישראל.
ארועים מדהימים עברו עליו עם בני ישראל בימי חייו. עליות ומורדות. מעמדים נשגבים ומריבות אנושיות קטנוניות. הרגעים הקשים שחווה מיד לאחר חטא העגל. מסירות הנפש שלו להציל את כלל ישראל. מחלוקת קורח ועדתו. הקטנוניות הנוראה שלה. המשבר הנורא של חטא המרגלים, שאיים כביכול להרוס את הכל. ההתמודדות עם העונש הנורא שנענש הדור כולו בעקבות זאת. ולעומת זאת, העליה להר סיני במחיצת מלאכי עליון. הנס המדהים של קריעת ים סוף. הלחץ שקדם לנס, וההתרוממות השירית הנפלאה שבאה אחריו.
כמעט בלתי אפשרי לתאר את תוכן חייו של אדון כל הנביאים, רב כל הרבנים, רבם של ישראל לדורות עולם. והנה הוא, איש אלוקים שלא היה ולא יהיה כמותו, עומד ביום פטירתו המאולצת, כדי להבהיר שעם כל ענקיותו הבלתי נתפסת, אלוקים יש רק אחד.
בנקודת זמן מדהימה זו, יום ז' באדר. צריך משה רבינו לבחור את המילים, את המסר הנכון, שיאמר לבני ישראל. מן הסתם הוא מחפש את הנקודה המשמרת. את זו שתיתן להם תמיד את הכח לעמוד מול כל מוראות החיים. מול התהפוכות הנוראות. העליות ובעיקר המורדות הקשות שעתידות להם במשך כל ההסטוריה היהודית.
הוא מבקש לומר להם מילים שיהדהדו באזניהם למשך אלפי שנים, בכל עת שיצטרכו לחיזוק רוחני. בכל מצב שיהיו זקוקים לו, למשה רבינו, שיעמוד לצידם ויטפל בהם 'כאשר ישא האומן את היונק'.
והנה הוא בוחר לפתוח במילים הקדושות - 'אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם'.
המפתח להבנת סוד המשפט הזה, מונח במילה 'ניצבים'. מדוע לא אמר להם, אתם 'עומדים' היום לפני ד' אלוקיכם?
המילה 'ניצבים' מבטאת עמידה חזקה. כזו שאף רוח שבעולם לא תוכל להזיז אותה. עמידה טבעית, עוצמתית, קבועה, בלתי משתנה. ששום תהפוכות של זמן ומקום, סערות תרבותיות או מלחמתיות, לא תוכלנה לפגוע בה.
ואם תשאלו מאין יבוא לכם הכח להתייצב? הנוסחה בנויה על ארבעת המרכיבים, המקיפים את המילה 'ניצבים' בפסוק – 'אתם', 'היום', 'כולכם', 'לפני ד' אלוקיכם'.
'אתם' – לנצח זה יהיה תמיד אתם. אל תנסו לברוח מתפקידכם. זה רק יגביר את מועקותיכם. תמיד תמיד זכרו שזה אתם שנבחרתם על ידי הקב"ה לספר תהילתו ולהאיר את העולם כולו בתורתו. אתם ודוקא אתם. שמרו על זהותכם. התחברו לתפקידכם. אל תשחקו ב'נדמה לי'. להיות ככל הגוים. "אמניציפציה", "עם ככל העמים", או כל הזיה דומה לה.
ויש כאן גם סוד שיתפרט בהמשך הדברים. זה לא רק ענין של אי בריחה מזהותכם. זה הרבה יותר מזה. מעיין החיים שיחזק אתכם, וישפיע שפע של ברכה לעולם כולו, נמצא בתוך נשמותיכם. אם כן, כל בריחה שלכם מעצמכם, היא בריחה מעצם החיים עצמם. ומאיפה תביאו כח לכל ההתמודדויות הצפויות לכם, אם לא מתוך נשמתכם הקדושה. על כן, הדרך אל האור מתחילה בלהתחבר לעצמכם.
זכרו, כי הכח לעמוד ניצבים, בא מלהיות דוקא 'אתם', בדיוק כפי שיצר אתכם האלוקים.
'היום' – אל תתייחסו לתורה כדבר קפוא. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. תמיד תרגישו שהנה היום, אתם עומדים ביום ז' באדר, מול משה רבינו טרם עלייתו לשמי שמים. שומעים תורה מפיו. מתחברים מחדש להר סיני.
ולא, אין זו המלצה לחיי פנטזיה. זוהי הדרכה עמוקה ומציאותית, להבנה נכונה של אמת החיים. משה רבינו אומר לנו, אל תתפסו את החיים כמחסן מוגבל של חיים שהוענק לכם בעת לידתכם. אלא כזרימת חיים אינסופית, שוטפת ושואפת, מאירה ומלבבת. חיו את ההווה שלכם מתוך שורשו החי והזורם. מתוך התחברות למעיין החיים המתחדש בטובו של הבורא, בכל יום תמיד. אל תסתכלו על תורה ומצוותיה, כארוע ארכיאולוגי, הסטורי, עתיק, חסר משמעות הווית. תמיד חפשו את דבר ד' העובר אליכם דרכי, כאילו היום אתם עומדים בהר סיני. כאילו ברגע זה אני מדבר איתכם, ומלמד אתכם תורה. תורת חיים. תורה שהיא עצם החיים שלכם.
[וידוע שבכל דור, מתגלה בנשמת לומדי התורה, ניצוץ מנשמת משה רבינו. (ראה שמונה קבצים לרב קוק, קובץ א' שמא'). וכן מצאנו אצל חכמי התלמוד שהיו מכנים זה את זה לעתים, 'משה'. כך במסכת סוכה לט, מכנה רב ספרא את רבא, 'משה'].
והיה הרב אברהם שפירא זצ"ל מדגיש שוב ושוב באזני התלמידים. כי מי שדבק בתורה העוברת אליו על ידי רבו, דבק בצינור החיים האלוקי, שעובר מרב לתלמיד במהלך כל הדורות, עד משה רבינו. ולמעשה, אם זכה לדבקות אמיתית בתורת רבו, דבק הוא בלימודו, בנשמת משה רבינו עת קיבלה תורה בהר סיני. והרי הוא כאילו ברגע זה, עומד ומקבל תורה מנותן התורה. [מקורות רבים לדברים אלו, ביניהם גם בדברי המהר"ל בספרו 'תפארת ישראל'].
הכח לעמוד ניצבים בתורת ד', בא מתפיסתה ולימודה, בהתחדשות נשמתית יומיומית.
'כולכם' – ההתבטלות לכלל ישראל. אהבת ישראל. הרצון לראות בשמחתם של ישראל. העמל בתורת ישראל. ובפרט תורה שבעל פה המועברת על ידי חכמי ישראל. כל זה יחבר אתכם אל מעיין החיים השורשי, שממנו נברא העולם כולו, הגנוז בתוך נשמת ישראל. משם תוכלו לקבל עוד ועוד חיים.
כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה, שאם יהודי מקיים את כל התורה, אבל לא רוצה בחברתם של ישראל, לא צר בצרתם, ולא שמח בשמחתם, הרי איבד את חלקו לעולם הבא. וכן בהגדה של פסח, הבן הרשע אינו מוצג כמי שאינו שומר שבת. אלא 'לפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר'. את המילה 'עיקר', אפשר לפרש במובנה התלמודי המקובל - שורש. כלומר ניתק עצמו משורש חיות נשמתו היהודית, במעיין החיים של כנסת ישראל.
זכרו, הכח לעמוד ניצבים מול כל רוח לא טובה, בא מההתבטלות וההתחברות לכלל ישראל.
'לפני ד' אלוקיכם' – תמיד ראו את עצמכם כעומדים לפני ד'. אין מצב שהקב"ה לא רואה אתכם או לא שומע. כל דבר שיקרה אתכם, לא יקרה סתם. הכל בהשגחתו הצמודה יתברך. לפעמים השגחה מלאת שמחה, ולפעמים, השגחה של גלות. אבל תמיד תמיד, השגחה. וכל מה שעושה הרחמן, הכל לטובה.
בחר הרמ"א לפתוח את חבורו על שולחן ערוך – 'שויתי ד' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו הוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול..'.
זכרו שזוהי המיוחדות של אברהם אבינו, שנאמר לו, 'התהלך לפני והיה תמים'. ללכת לפני ד'. תמיד להרגיש ולראות את עצמך כמי שהולך לפני עיניו של הקב"ה. ד' עימך. מסתכל ובוחן. עוזר ומושיע ומגן. מרחם ומסייע. מלך שהוא גם אבא. אבינו מלכנו.
בספר שפת אמת פירש [וילך תרלא'], על דרך הסוד. אתם ישראל, ניצבים היום תמיד, כולכם, כל כלל ישראל שבשורש נשמתכם, לפני ד' אלוקיכם. לפני ההתגלות של הקב"ה בבריאה. משום ששורש נשמתכם בשורש הבריאה. במעיין החכמה. בקודש. בראשית שבה נברא העולם. ואתם ממש אתם, מקור החיות של העולם כולו. דרככם עובר השפע האלוקי לעולם כולו. ובלשונו – 'שבני ישראל הם השורש שעל ידיהם נמשך חיות לכל הנבראים'.
נראה כי ביום עלייתו לשמי שמים, לימדנו משה רבינו את הצוואה הגדולה והחשובה, שנתנה נותנת ותיתן לנו תמיד את הכח לעמוד ניצבים על משמרתנו, ולא לפחד. והוא כמו אומר לנו - כשתזכרו שאתם יהודים, ותתחדשו בכל יום בתורתכם, בנשמתכם, מתוך התחברות לכלל ישראל, להתהלך לפני ד' אלוקיכם, יהיה לכם את הכח הנדרש להתמודד עם כל דבר.
יהי רצון שנזכה להיות אנחנו, כפי שאנחנו באמת, ניצבים בהתחדשות מתמדת יומיומית, הקשובה לזרימת החיים המתחדשת בכל יום תמיד, מתוך מעיין החיים הכלל ישראלי, ששורשו בשורש הבריאה, וממנו העולם כולו יונק את חיותו, להתהלך לפני ד', לאהבה אותו, לשמוע בקולו ולדבקה בו, 'כי הוא חייך ואורך ימיך, לשבת על האדמה, אשר נשבע ד' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם' (סוף פרשת ניצבים).