הקב"ה רוצה לראות אותנו עושים ויחד עם זאת נזכור תמיד שהכל ממנו יתברך
לפרשת בשלח
א. 'ויאמר ד' אל משה, מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו' (שמות יד, טו)
'למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונים בצרה' (רש"י)
לכאורה מה רצה הקב"ה ממשה. הרי בידו יתברך לעשות הכל. ובסופו של דבר באמת נעשה נס שאין כדוגמתו, ורק הקב"ה יכול לעשותו. אם כן, הרי כן היה זה מצב לתפילה?
נראה שהקב"ה ברא את עולמו, כדי שאדם יפעל ויעשה כל שביכולתו להצלתו ולתיקונו. תפילה היא דבר שאי אפשר בלעדיו. אבל צריך גם לדעת שלא די בתפילה. לא די בנשיאת עיניים לשמים. ולא בגלל שאין זה תלוי בו יתברך. אלא בגלל שהוא יתברך רוצה שכך ודוקא כך יתנהל עולמו, בעשייה של בני האדם. הכל תלוי בהתעוררות מלמטה. בלי התעוררות מעשית שלנו, כביכול שום דבר לא יזוז. וגם אם בסופו של דבר צריך להתרחש נס. צריך שתקדם לו עשיה, נסיון לפעול ולעשות, וזה מה שיגרום לנס להופיע. כך ברא הקב"ה את עולמו. שגם כוחו הוא כביכול, התגלותו ופעולתו בעולם הזה, תלויים בישראל. וכמאמר הפסוק, 'תנו עוז לאלוקים, על ישראל גאותו ועוזו בשחקים'.
ב. 'ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.. וילונו העם.. ויצעק אל ד', ויורהו ד' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים' (שמות טו, כג-כה)
'אף על פי שהיה בידו של הקב"ה להמתיק בלא עץ, דרכו לעשות נסים כמנהג העולם, שמטילין סם מתוק לתוך דבר מר' (חזקוני)
גם הנסים צריכים להתקרב כמה שיותר לעולם העשיה. הקב"ה יכול היה לפתור את כל הבעיות בפחות מהרף עין. אבל לא בזה הוא רוצה. עמל, עשיה, תיקון, מאמץ, שאיפה, אמונה, התחברות, התעלות, התמודדות, תשובה, אלה הם המילים המייצגות את אופיו של העולם הזה, בבריאותו הנכונה. בישרותו האלוקית.
העולם המערבי מנסה לשדר שמי שלא צריך להתאמץ הוא המאושר. שלט מרחוק לכל דבר. רק שלא תעשה פסיעה מיותרת. אם אתה לא צריך לעשות כלום, ולא להזיז את עצמך, אתה אדם מאושר. כאילו משאת הנפש היותר גדולה של האדם, היא נופש, חדלון, "זולה". אחר כך הולכים לרופא, ועל פי המלצתו מתחילים בלית ברירה לבצע מאמץ מלאכותי, בדמות הליכה ספורטיבית וכדומה, כדי לנסות לתקן את נזקי תרבות החדלון המערבית.
היהדות אומרת לך בדיוק להיפך. אשרי אדם יתאמץ בך. המאמץ הוא היסוד לבריאות ולכל האושר בחיים. מי שמתאמץ ומחלץ את עצמותיו. מי שפועל ועושה, לומד ומתקדם. מי שחי במאמץ נכון, הוא המאושר. אל תחפש נסים. אל תחפש חיים קלים. על כן, גם הקב"ה כשעושה נסים, עושה אותם כמנהג העולם. לומר לך, חפץ הוא יתברך במעשי בני האדם. בתיקון העולם על ידינו אנו. נא להפשיל שרוולים ולעבודה.
וזהו לכאורה ההסבר גם לחווית המים המרים שנתקלו בהם בני ישראל. הרי זה עתה יצאו מים סוף שנקרע לשנים. נס כל כך מתוק ומדהים. השמים נפתחו וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. מדוע החויה הבאה היתה צריכה להיות מרה כל כך. צמאון. אין מה לשתות. וכל המים מסביב מרים.
נראה כי הקב"ה בא ללמד אותנו מיד לאחר הנס העצום, שעיקר עניינו של העולם הזה, הוא דווקא בעבודת האדם. במאמץ להפוך מר למתוק. הוא יתברך אומר לנו, החיים שלפניכם יהיו מלאי חוויות שנראות כמרות. עבודה קשה, התמודדויות, נסיונות. לא פשוט. אבל דעו לכם, שהמתיקות לא תבוא מלברוח אל מים אחרים. המתיקות תבוא מלדעת לקחת את העץ, עץ החיים. לקחת את היהדות ועקרונותיה האמוניים, ולהשליכם אל תוך המים המרים. אל תוך עולם העשיה עם כל מרירותו. ואז תבלין של תורה יהפוך את עצם המים המרים, הקשים כל כך, להיות הם עצמם, מים מתוקים. דוקא המים המרים. הם עצמם, יהפכו על ידי עבודתנו ומאמצנו, על פי תורתנו, להיות למים המרווים במתיקותם את נפשנו הצמאה.
הרב צבי יהודה זצ"ל מזכיר את הזוהר המתאר את היכלו של משיח בלשון ציורית. אומר הרצי"ה, על הדלת בפתח היכלו של משיח, יש מין פתק כזה. ועליו רשום - כל מי שאינו יודע להפוך חושך לאור, כל מי שאינו יודע להפוך מר למתוק, שלא יכנס כאן. זהו הסוד הגדול של פועלי הגאולה.
ג. 'זה הדבר אשר צוה ד', לקטו ממנו איש לפי אכלו, עומר לגולגולת.. ויעשו כן בני ישראל, וילקטו המרבה והממעיט' (שמות טז, טז-יז)
'יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט. וכשבאו לביתם מדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת. וזהו נס גדול שנעשה בו' (רש"י)
יחד עם הציווי לעשות, בעת שצריך לעשות, יחד עם ההבנה שרצון השם הוא שאנו נעשה ונפעל, באה פרשת המן, אותו לחם מופלא שירד מן השמים במדבר, ומלמדת אותנו את האיזון הנכון שבין עשיה לאמונה.
הקב"ה מצוה את בני ישראל ללקוט את המן מהשדה, לפי כמות בני המשפחה שבאוהל, לא יותר. כמו כן, יש ללקוט לטובת אותו יום בלבד, ולא להשאיר ממנו למחר. ביום שישי לוקטים לחם משנה גם עבור שבת. ובשבת עצמה לא יורד מן. הווה אומר, עליך לעשות. גם אם יורד מן, עליך לצאת וללקוט אותו. עבוד לפרנסתך. אבל ראה שכל מעשיך נעשים מתוך אמונה. זכור תמיד שכל מעשיך תלויים בו יתברך. וזכרת את השם אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. אם תהיה ראוי לכך, תישלח לך ברכה מן השמים, ותוכל למצוא את פרנסתך. אם תחליט שאין אלוקים כביכול ותעבוד כמו משוגע, לא תראה פירות מכך. גם אם יהיה לך הרבה כסף, לא תראה בו ברכה. המרבה והממעיט מצאו לבסוף את אותה כמות לכל בן משפחה. יש גבול למה שתלוי במעשי בני האדם. יש שעבדו קשה ולא ראו ברכה, ויש שעבדו קשה וכן ראו ברכה. המעשה איננו חזות הכל.
על כן בשבת לא עובדים. בשבת מתחברים ומתכנסים לתוך נשמותינו. מתחברים לעולם העליון, ומחברים את כל עשייתנו אל שורש החיים, כדי לקבל חיים לעוד שישה ימים של עשיה מבורכת. שהרי סוף כל המעשה, הוא במחשבה תחילה. הוא ממחשבתו יתברך.
אנו שרים בכניסת שבת, בנקודת החיבור שבין שבת הקדושה לששת ימי המעשה, 'לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה. מראש, מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה'. בודאי שאנו עושים בששת ימי המעשה. אבל שבת היא מקור הברכה.
פרשת המן באה לאזן אותנו נכון. זהו עולם של עשיה. הקב"ה חפץ בעשיה. אבל בעשיה כזו, שעולה מתוכה אמונה גדולה בו יתברך. משום שדוקא בעשיה כזו מתחברים שמים וארץ. מתחבר הנס עם הטבע. מתחבר הקב"ה עם עולמו. וההויה כולה אומרת שירה. שירה שלימה ומלאה. שירה שהכל כלול בה. שירה שכוללת את כל השירים כולם, בעולם הזה ובעולם הבא, בעולם התחתון ובעולם העליון. והכל באחדות ובאהבה.
'שיר השירים אשר לשלמה'. אשר למלך שהשלום שלו.