יש הרבה אנשים שתופסים את האלוקים, כאילו הוא איזו מין ישות בריונית שמימית
יש הרבה אנשים שתופסים את האלוקים, כאילו הוא איזו מין ישות בריונית שמימית, שיושבת שם למעלה, יש לה הכל, טוב לה, והיא זורקת עלינו ציווים מעצבנים, מגבילים, לא טבעיים, ולפעמים אפילו מייצרים תחושת מחנק. מסקנתם היא שעדיף למרוד ולצאת אל החופש. ובכן, זוהי תעמולה מטעה מן הקצה אל הקצה.
הדיבר הראשון נפתח במילים, 'אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. כל כך מוזר. לכאורה היה צריך לומר, אנוכי ד' אלוקים אשר בראתי את העולם. אבל הקב"ה מדבר אלינו במין ידידות כזו, אנוכי ד' אלוקים שלך, שהוצאתי אותך לחרות משעבוד מצרים. כמו מזכיר חוויה משותפת. היה פעם אחד, שכתב על התנ"ך שלו, 'לשמואל, בהוקרה מהמחבר'. זה ממש מייצג את אוירת הדיבר הראשון. רק היה חסר שיסיים במילים, 'בידידות אלוקים'. מה פשר הענין? אלוקים אומר לנו למעשה, שאלוקותו אינה דבר זר לנו, מבחוץ לנו. זה לא הולך להיות סרט של אלוקות מאיימת. זה אבא שבשמים, קרוב ומחבק, מחיה ומשמח, לפעמים גם מעמיד אותנו במקום, ובעיקר אוהב אותנו בלי סוף. אז מאיפה באה ההתיחסות הכל כך מוטעית, כלפי האלוקים, כאילו זו ישות חיצונית מאיימת ומפחידה?
חז"ל לימדו אותנו, שהאור הגדול של החיבור האוהב בין האדם לבוראו, אפשרי רק בארץ ישראל. הרב קוק מסביר, שמשום כך, במהלך הגלות, התרגלנו ליהדות של יראה חיצונית. אבל מששבנו לארץ ישראל, צריכים אנו לחזור ליהדות האוהבת, השמחה והמאושרת, המבינה שהקשר הטוב עם האלוקים ותורתו, עושה אותנו באמת, טבעיים, עצמיים, מחוברים, שמחים ומאושרים. אנשים שטוב להם. כמו ילד שמחזיק חזק, אבל ממש חזק, ביד של אבא.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל