לגלות האור האלוקי שבתוך עצמנו ממש
לפרשת יתרו
א. 'וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם, ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב. ויאמר משה לחותנו, כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים' (שמות יח, יד-טו)
'לדרוש אלוקים - ..לשאול תלמוד מפי הגבורה' (רש"י)
יתרו שואל וגם מייעץ. מנה לך שופטים תחתיך, שישפטו את העם. בזר סמכויות. אך אם זו עצתו של יתרו, אז מדוע בחומש דברים כשחוזר משה ומספר את ענין מינוי השרים תחתיו, הוא איננו מזכיר את יתרו ועצתו. עוד יש לשאול על תשובתו של משה לשאלת יתרו. וכי לדרוש אלוקים באו אל משה? והלא זה טוען שהלוה לחבירו כסף ולא שילם. וזה טוען פרעתי לך מזמן, ואיך אינך זוכר. כל אחד עסוק בטענתו הכספית. ובמה שונה משפט זה מכל משפט דומה בעולם כולו.
נראה כי משה רבינו ידע היטב שיש בסופו של דבר להקים מערכת שופטים מוסמכת. אלא שבתחילת הדרך רצה משה ללמד את העם מה פירושו של משפט בעם ישראל. במה שונה משפט ישראל מכל משפט אחר. 'כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים'. גם במריבות הקטנות, הכספיות. גם בענייני עולם הזה הכי בסיסיים, יש לדרוש את אלוקים. יש לשאול מה דבר השם. מה צודק ומה נכון. 'לשאול תלמוד מפי הגבורה'. בצד השכלי יכולים להיות דברים דומים בין שיטות המשפט. אבל בצד הרוחני הפנימי, אין מה להשוות. משפט אנושי בנוי כולו אך ורק על הסדר החברתי, כפי שמובן לשכלם של חברי בית המחוקקים, והשופטים המיישמים את החוק הלכה למעשה. משפט יהודי בנוי על התכוונות להופעת דבר ד' בעולם המעשה. ואפילו במצבים הכי קטנוניים.
מרן הרב קוק כתב (אורות, ישראל ותחיתו ג), שבמשפט ישראל באה לידי ביטוי העובדה שאצלנו הכל קדוש. הרכוש, הממשלה, הכלכלה, הצבא, האדמה, הכל קדוש. הכל מחובר אל הקודש שהוא מרכז חיינו. אין בנו ערכים פרודים. וכל זה בא לידי ביטוי במשפט, שמתייחס לכל הנכסים הגשמיים למיניהם, בהסתכלות המבקשת את דבר האלוקים. בשפיטה שהינה התרוממות עילאית לגילוי דבר ד' בכל מצבי החיים. ואפילו בפינות שנראות מרוחקות.
בעבר היו הדיינים 'סמוכים', ממשה רבינו שהיה בהר סיני, ליהושע בן נון תלמידו, וכך לבאים אחריהם דור אחר דור. הסמיכה השרתה אור אלוקי מיוחד, אור השכינה על הדיין, ונתנה בתוכו הבנה אלוקית מיוחדת לשפוט את העם. בשלב מסויים נפסקה הסמיכה, ואין לנו עתה דיינים סמוכים. ככל שנתקרב כולנו יותר אל הרצון לדרוש דבר ד' בכל ענייננו כולם, לרבות העניינים הגשמיים. ככל שנברר את כל שאלותינו, על פי דין התורה, בהשתוקקות לקיים רצון ד' בכל דרכינו ומעשינו, וכפי שנאמר 'בכל דרכיך דעהו'. כך נזכה לקרב אלינו יותר ויותר את אור השכינה, שיחזור להאיר בנו ובשופטינו. כשמשפט ישראל ישוב למקומו, תהיה זו שיבת מלכות ד' למקומה. אור ד' במלוא עוזו ישוב להאיר בנו. כך תהיה מדינת ישראל אור לגויים כולם, כמלכות שלמה המלך בשעתו, ואף למעלה מזה. 'השיבה שופטינו כבראשונה.. והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו מהרה אתה ד' לבדך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט'.
ב. 'אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' (שמות כ, ב)
'אמר רבי לוי, נראה להם הקב"ה לישראל כמו איקונין שיש לה פנים לכל צד, ואלף בני אדם מביטים בה, והיא מבטת בכולן. כך הקב"ה כשהיה מדבר, כל אחד ואחד מישראל, אומר עמי הוא מדבר' (חזקוני)
יכול היה לומר אנוכי ד' אלוקים אשר ברא את העולם. לא כך אמר. אלא אנוכי ד' אלוקיך, אלוקים שלך. אשר הוצאתי אותך מארץ מצרים. לומר לך, שהקב"ה יורד אלינו, ומתגלה אלינו בתוכנו, ובכל מצבי החיים שסביבנו. כל אחד ואחד מישראל, במצבו הוא. זהו היסוד לחיי אמונה רגועים. הידיעה שהקב"ה מצוי ומשגיח בכל מצב ובכל זמן. בכל מקום ובכל ארוע. בכל ענין ובכל דבר. הידיעה שאין דבר בעולם שיכול לעמוד כחוצץ בינינו לבין הקב"ה. ההכרה שאם אנחנו לא נתנהג בריחוק, הוא לעולם יתקרב אלינו וינהג בנו כאבא טוב לילדיו. כל אלה הופכים את חיינו, לחויה שמחה ומאושרת.
זהו גם היסוד לכל הדרך היהודית להתחברות לד'. כשאדם יודע שהאלוקים מאיר בתוכו ממש. מתוך עצמיותו, מתוך האני היותר אמיתי, יותר פנימי שבתוכו, הרי הוא יודע להתכוון נכון. לחפש את אלוקים במקום הנכון. בתוך עצמו. בכל מצבי חייו. ובזה נעשה האדם הרבה יותר שמח לקיים תורה ומצוות, ביודעו שאלה נועדו לחבר אותו לעצמו, לשורש חייו באלוקים חיים.
זהו גם היסוד לכל המידות הטובות. אם אדם יודע שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט בעולמו, הרי הוא שמח בחלקו ומודה על כל הטוב ואינו כועס. כיון שמקבל הוא באהבה את רצון ד', ואומר על כל דבר, 'הכל לטובה'. ו'כל עכבה לטובה'. ו'מה שד' רוצה זה הכי טוב, אחי'. ואינו חומד את חלקם של אחרים. ואינו מעלה בדעתו לרמות במשא ומתן ולקחת את מה שאלוקים לא נתן לו. ורואה את הכל בעין טובה. מכיר בטוב ומכבד את הוריו מיטיביו. מתחבר בחיבור נשמתי עילאי לשורש חיותו השבתית. שומר על ערכם האלוקי של חיי האדם. צנוע בכל דרכיו. אינו מושיט יד למה שנתן הקב"ה לזולתו.
זהו גם היסוד ללימוד תורה. אמרו חז"ל ראשי תיבות, הרמוזות כביכול במילה 'אנכי' - 'אנא נפשי כתבית יהבית'. אני את נפשי כתבתי ונתתי. כלומר, כשאדם ניגש ללימוד תורה, בכל סוגיא, בין בדיני ממונות, או בהלכות שבת. הלכות איסור והיתר, או הלכות תפילה. הוא יודע שבתוך כל האותיות, בתוך כל ההלכות ופרטיהן, מסתתר אור ד'. שבלימוד התורה, חודר לתוכו האור האלוקי שבו נברא העולם, וכאילו בורא אותו מחדש. מהפך את תכונתו ואת רצונותיו, להאיר באותו האור הגנוז ומסתתר בתורה עצמה.
כל זה ועוד, נובע מהיסוד של כל החיים כולם, של כל ההויה כולה - אנוכי ד' אלוקיך.