המרחק בין חלום מחיה להזיה הרסנית עלול להיות דק ביותר. איך נשמרים מהזיות
בלי דמיון, לא היתה המחשבה יכולה לשוטט בעולם, ולצייר לעצמה מצבים שמחוץ להויתה. הדמיון הוא הצייר הגדול מכולם, המאפשר לנו לחשוב על ענינים ומקומות, התרחשויות וסיטואציות, שמעולם לא היינו ולא נהיה בהם. כלי אדיר וחשוב. אבל כמו כל דבר גדול, יש לו חסרונות מהם צריך להיזהר.
משה רבינו עולה להר סיני לקבל תורה, והעם למטה מאבד סבלנות. חושבים שמשה הלך ולא ישוב. אז הם יוצרים את עגל הזהב, ומשתחוים לו. איך אפשר להבין אנשים שמשתחוים לעגל שעשו במו ידיהם? ובכן, כל סוגי עבודה זרה שהיו בעולם, בנויים היו על הזייה דמיונית. מי מבקש ישועה ממעשה ידיו שלו עצמו? רק מי שהוזה כאילו בפסל שוכנת איזו ישות בעלת כוחות. כשהדמיון מתנתק מן השכל, ומתחיל לחיות חיים משל עצמו כביכול, הרי הוא משולל כל אחיזה במציאות, ומכניס את האדם להזיות, רובן בהקיץ דוקא, והוא מדמיין מציאות הזויה שאינה באמת קיימת. במצב הזה, מנהלים את האדם שאיפותיו הבלתי מוגשמות, ותאוותיו התובעניות, הקובעים לדמיון ההזוי איזו מציאות לצייר, והאדם ימצא את עצמו חוטף מכות על ימין ועל שמאל. אנשים היושבים כל יום שעות מול המסך, לצפות בסרטים דמיוניים, הם אוכלוסיית הסיכון, הנוטה יותר לברוח מהמציאות, וחשופה יותר לסכנות ההזיה הדמיונית. כשהדור סובל מבעיות כאלה, אין תימה שגם המנהיגות שלו לוקה לא פעם, בתפיסה הזייתית של המציאות. מה עושים? איך בונים דמיון בריא?
הדרך להשתחרר מהזיות פרטיות או ציבוריות, היא חיזוק עבודת השכל, בלימוד תורה, ולימוד חכמה בכלל, יחד עם עבודה מוסרית גדולה, שתטהר את דמיוננו, כך שיוכל להתמלאות בחלומות טובים ורצויים, מלאי חזון ואמונה, אהבה ותקוה.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל