שמרו על חרותכם כנגד כל נסיונות שעבוד חיצוניים
לפרשת משפטים
א. 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם' (שמות כא א-ב)
'ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני' (רש"י)
הסביר הרב צבי יהודה, אחרי הכלל שבפרשת יתרו, מופיעה פרשת משפטים ומפרטת אותו לפרטי פרטים. עשרת הדברות המהוות את היסוד הכללי של כל התורה כולה, מתחילות להתפרט לפרטים מעשיים מפורטים. ולמעשה, פרשת משפטים הינה המשך ישיר למעמד הר סיני. 'מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני'.
עוד אמר הרצי"ה, כי יש לשים לב שפרשת משפטים המפרטת את התורה שניתנה מסיני, פותחת דבר ראשון בהסדרת והגבלת העבדות, שהיתה מקובלת באותם ימים. לומר לך, כדי לקבל תורה, עליך קודם כל להשתחרר מכל מצב של עבדות לאדם אחר, לאומה אחרת, לתרבות אחרת. אז, תהיה פתוח ומוכן לקבל תורה.
כיצד מגדירים עבדות. מרן הרב קוק בהקדמתו להגדה של פסח, כותב כי העבד הוא זה שאינו נאמן לעצמיותו. חרות פרושה נאמנות לעצמות היותר אמיתית, ויותר טהורה שבנו. בעולם המערבי של היום, מתרגמים חרות במונחים של כסף ורווחה כלכלית. אבל יכול להיות אדם עשיר והוא עבד של תאוותיו, של החברה הנוצצת, של העיתונות. ולעומתו אדם שמרויח משכורת רגילה, אבל חי חיים אמיתיים, עצמיים, שלו, כפי שהוא באמת רוצה אותם ומאמין בהם.
מספרים על נתן שרנסקי שעמד מול השופט הרוסי ששפט אותו לכלא על פי הוראת השלטון, על לא עוול בכפו. ביקש נתן רשות לומר לשופט משהו לאחר הקראת גזר הדין. ואז אמר לו. אתה חושב שאתה בן חורין, ואילו העומד לפניך הולך לכלא לאבד את חרותו. אבל אם תתבונן יותר לעומק, תראה שבעצם אתה הוא זה, שמכניס את נתן שרנסקי לכלא על לא עוול בכפו, בגלל שכך הורו לך לשפוט. אתה לא נאמן לעצמיות שלך. אתה לא בן חורין. לעומת זאת, נתן שרנסקי מבטא את דעתו האמיתית. נאמן לעצמיותו ולאמונתו. ואף שבלית ברירה נאלץ ללכת לכלא, הוא הבן חורין האמיתי.
עם הקמת מדינת ישראל, הדגיש הרב צבי יהודה, כי תקומת המדינה הינה בבחינת חזרה לעצמיותנו. השתחררות מעבדות לכל אומה אחרת. ושחרור זה, אינו אלא הכנה לקבלת התורה. תורה שתאיר את מדינתנו ואומתנו כולה. ותחזיר את כולנו להיות יהודיים אמיתיים, נאמנים, עצמאים ועצמיים.
יהי רצון שנזכה לראות את עמנו שב לחרותו האמיתית הגמורה, בלי שום עכבות.
ב. 'ואם אמור יאמר העבד, אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי.. והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם' (שמות כא, ה)
'אמר רבן יוחנן בן זכאי.. אוזן ששמעה על הר סיני: כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. רבי שמעון היה דורש.. דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי - כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים! והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם' (רש"י)
זאת צריך לדעת, כשיהודי כופף ראש בכפיפה עבדותית כלפי אדם כלשהו, הרי הוא פוגע בקדוש ברוך הוא. יהודי צריך לדעת שיש רק אדון אחד לעולם ולעולמות כולם, והוא מלך מלכי המלכים אלוקי ישראל. הוא ולא אחר.
מעקרון זה יצאה ההלכה בדיני ישראל, שאי אפשר לכפות על פועל להמשיך עבודתו. הוא יכול לחזור בו גם בחצי היום. משום שלא יתכן שיכריחו יהודי לעבוד אצל חברו. יש לשמור על חרותו וכבודו של היהודי. הוא בן של המלך. מי שמשתרר עליו ברמה של עבדות, הרי הוא פוגע במלך.
מעסיק שיורד לחייו של אדם. פוגע בכבודו, ונותן לו תחושה ברורה, שהוא עבד. יש להאבק בו. או להעמיד אותו במקומו, ולהמשיך בעבודה. או אם אי אפשר, אז לעזוב את העבודה. מי שמחסל את חרותו לטובת הפחד שלו בענין השגת הפרנסה, משעבד עצמו בעבדות לאדם אחר. אל לו ליהודי להסכים לעבדות שכזו. 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'. אין זה רק פתגם. זהו אחד מיסודות האמונה היהודית, על כל המשתמע מכך.
מי שבמקום עבודתו ישנם גורמים שמנסים לפגוע במוסריותו, ידע כי עליו להאבק בהם בכל כוחו. אם אי אפשר, יש לעזוב את מקום העבודה ולפעמים אף בקול תרועה גדולה. לפי הענין.
נושא בתפקיד חשוב ככל שיהיה. מנהל משרד ממשלתי, או שר. רב מקומי, או ראש ישיבה. שרואים כי אם ימשיכו בתפקידם עליהם לזייף את אמונתם, ולפעול בניגוד לרצון ד'. יאבקו על חרותם להתנהל על פי אמונתם היהודית. גם אם יעלה להם הדבר במחיר איבוד התפקיד, או סגירת הישיבה.
בלי חרות אין יהדות. מי שמקיים מצוות אבל מתנהג כעבד כלפי אדם אחר, הריהו שובר את כל הבסיס של הדרך. עליו לשאול את עצמו מיהו האדון האמיתי. האדם שלפניו או הקדוש ברוך הוא. 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'. כך ישנן לעצמו, ויחזק את עצמו, כנגד כל נסיון לדכאו. ואם מתקשה הוא למצוא בתוכו את כוחות הנפש הנדרשים על מנת להתשחרר מן העבדות המודרנית הזו. ילך ויעסוק בתורה. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
ג. 'ומראה כבוד ד' כאש אוכלת בראש ההר' (שמות כד, יז)
לפעמים קשה לנו לעמוד על חרותנו היהודית. מעדיפים לסבול בזיונות ובלבד שלא ניקח סיכון כספי גדול. ובטח שלא סיכון בטחוני. ולזה בא הקדוש ברוך הוא, ואומר לנו. הכבוד שלכם כיהודים חרותיים, כעם ד', איננו ענין התנדבותי. זה לא תלוי בכם אם מתחשק לכם לשמור את כבוד האדם הישראלי, וחרותו האמיתית התורנית. זהו ענין של כבוד ד'.
ובאופן שנראה אולי אבסורדי במבט ראשון, הקב"ה תובע את עלבוננו שלנו מאיתנו. מדוע נתתם את כבודכם למרמס. מדוע אפשרתם לזרים לשעבד אתכם, לדרוך עליכם, להרגיש שפסלי אליליהם חזקים ממני אלוקי ישראל, אלוקי העולם כולו. נתתי את כבודי בתוך כבודכם. זלזלתם בכבודכם, זלזלתם בכבודי.
ואנו עם ישראל השב לארצו אחרי שנות גלות ארוכות. שנים של כפיפות קומה בלתי נסבלת שנגזרה מלמעלה. צריכים לחזור למושגים הבריאים על עם חופשי חרותי באמת. היה דור שחשב שעזיבת היהדות היא שתחזיר את עם ישראל להיות עם חופשי בארצו. והנה אנו רואים לעינינו בדור הזה, שככל שאדם רחוק יותר מיהדות, הריהו גלותי יותר. ובמסווה של צידוקים שאינם אלא עשיית אידיאלים מחולשות, מוכרים את כבוד ישראל, ואת קדשי ישראל, לידי גויים.
ולעומתם רואים אנו בעם ישראל היום, בכל מקום, בכל עיר ועיר, בכל משפחה ומשפחה, יהודים טובים שקמים ואומרים, לא עוד. הנה שבים אנו אל צור מחצבתנו. שבים אנו לינוק ממעיין חיינו המקורי. מתנקים מכל עבדות וחוסר נאמנות לעצמיותנו. אנו הולכים ושבים לדרך ישראל, באהבה ובשמחה גדולה. והאויר שוב נהיה צלול ומתוק, ופריחה תרבותית ססגונית מופיעה לה תחת השממה. ושוב חוזר הצבע ללחיים. אט אט, אבל בבטחה. והרננה והשירה עולה וממלאת את בית חיינו. והלב מתמלא בשמחה עמוקה. הנה כבוד ד' שב למקומו. הנה הוא שוב דופק על דלתנו. הנה הוא בא וממלא את המשכן.
מהישראלים הרבים והנפלאים האלה, עולה קול ישראלי חדש ומעודד. קול מלא בתקוה אמיתית, לחרות אמיתית, ותחיה אמיתית, בארץ ציון וירושלים, במהרה בימינו אמן.