יהדות איננה ריחוף רוחני. המעשה הוא חלק מהרצון עצמו
לפרשת 'תרומה'
א. 'ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' (שמות כה, ב)
'ידבנו לבו, לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב' (רש"י)
וכי הקב"ה זקוק לנדבות. והרי לד' הארץ ומלואה. וכפי שמבטא זאת דוד המלך בתפילתו אחר ששמח שמחה גדולה באיסוף הנדבות לבית המקדש הראשון, שנבנה על ידי בנו שלמה - 'וכי מי אני ומי עמי, כי נעצור כח, להתנדב כזאת. כי ממך הכל, ומידך נתנו לך' (דברי הימים א, כט). כל כך יפה. כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ומכל מקום השאלה רק מתחזקת, מדוע יצר הקב"ה מראש מציאות כזו, שאת בית המקדש בונים מתרומות.
נראה כי התשובה מונחת בדברי רש"י המובאים לעיל. נדבה היא לשון של רצון טוב. לכאורה, רצון טוב הוא רצון פנימי רוחני. אבל רש"י רואה זאת אחרת. נדבה היא היא הרצון הטוב. ובאמת כך הוא פשט הפסוק. ידבנו לבו. הלב הוא זה שמתנדב. אבל אין לב שמתנדב בלי לתת נדבה בפועל, במעשה ממש.
כאן לומדים אנו אחד היסודות הגדולים והחשובים ביותר ביהדות. אין די במחשבות טובות, וכוונות טובות. אם הרצון הטוב לא בא לידי ביטוי מעשי, יש חסרון גם בעצם הרצון עצמו. כדי לבסס ולחזק בתוכנו את המקדש הפנימי שבתוכנו, יש צורך במעשים. הירידה אל הממשות המעשית, היא היא שמשלימה ובונה, מחזקת ומגדלת, את העולם הרוחני הפנימי.
יש קלי דעת, מכירי אמונה, אך מופקרים במעשיהם. 'העיקר בלב' הם אומרים, ורומזים כי טוב להם להישאר אוהבי מסורת בליבם, ותו לא. באה התורה ומלמדת אותנו, אכן, רחמנא ליבא בעי. הרחמן את הלב הוא רוצה. אינו רוצה מצוות אנשים מלומדה. עשיה מהפה ולחוץ. הוא רוצה שהמעשים יהיו מעשים שבאים מן הלב. אבל, הוא גם איננו מרוצה מלב שאינו מגיע למציאות הממשית, במעשים של ממש.
הנדבה היא היא הרצון הטוב. הרצון והמעשה אחד הם. אין זה בלא זה.
ב. 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח)
'ועשו לשמי בית קדושה' (רש"י)
הרב צבי יהודה האריך להסביר את הביטוי המופלא 'בית קדושה'. לכאורה הקב"ה מתגלה אלינו כאינסוף ברוך הוא. כמצוי בלתי נתפס בשכל האנושי המוגבל. והנה לפתע אנו צריכים לבנות לו בית. בית הוא דבר ממשי ששייך למציאות הארצית. בית עם קירות ותקרה. בית שיש לו שטח מוגבל. וכי הקב"ה זקוק לבית.
אלא שכאן אנו למדים לדעת מהי יהדות. מהי הישראליות המיוחדת שלנו. 'בית קדושה'. קדושה שמיימית נפלאה, היורדת לשרות בתחתיות ארץ. אינסופיות שנכנסת לתוך בית ממשי.
יש הסוברים כי מוטב ללמוד תורה בברוקלין. שם לא מפריעים לך ללמוד. מה זה משנה אם אתה יושב בארץ ישראל או שם. רוחניות היא רוחניות, ומה לה ולגבולות ארציים. באה התורה ומלמדת אותנו. 'רצונך לראות פני שכינה למוד תורה בארץ ישראל'. נכון, המדובר פה בעבודה רוחנית גדולה. אבל, כל תפקידה להאיר את הממשות. ולכן טבע הקב"ה בעולמו, שגם השגת התורה עצמה עם כל רוחניותה, תהיה תלויה בממשות הארצית של ארץ ישראל.
יאמר אדם, הנה אני יושב בארץ ישראל מקום השכינה. באה התורה ומלמדת אותו שגם בתוך הקדושה יש מדרגות של התעלות. ומדרגות אלו שוב קשורות לממשות. ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל. מי שרוצה לזכות להתעלות גדולה יותר, יתכבד ויעלה לירושלים. ושוב יתמה האדם, מה לרוחניות ולאבנים. והתשובה שוב, הקב"ה צפן את התגלותו בממשות הארץ ישראלית בכלל, ובירושלים עיר הקודש בפרט. ואם לא די בכך, הרי ששיא התגלות הקדושה היא באותה אבן המונחת בקודש הקודשים, עליה היה מונח הארון.
אבן. סלע. חול. אדמה. ממשות הכי ממשית שיש. ובה ודוקא בה מתגלה הקב"ה.
ג. 'ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו, ואמה וחצי קומתו' (שמות כה, י)
'ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך' (שם, טז) 'העדות - התורה' (רש"י)
'אמר רבי לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה' (מסכת מגילה, י ע"ב)
בשיא של כל הבית המדהים הזה. בית ממשי לקדושת האינסוף. מופיעה תזכורת בדמות ארון הברית. ארון זה היה מונח בקודש הקודשים, ובתוכו לוחות הברית, ושברי הלוחות הראשונים, כמו גם ספר תורה שכתב משה, ויש אומרים שהיה מונח בצידו. לארון מידות ארציות ברורות. אמתים וחצי אורך, על אמה וחצי רוחב, ואמה וחצי גובה.
והנה בא רבי לוי ואומר לנו, שארון הברית לא היה תופס מקום ממשי. כלומר קודש הקודשים מידתו היתה עשרים אמה על עשרים אמה. היו מודדים מצד זה של הארון ומוצאים עשר אמות, ומצד זה של הארון ומוצאים עשר אמות. והארון אינו תופס מקום.
פלא נוסף מצאנו בספר יהשע, שהכניס את כל עם ישראל בין שני בדי הארון. דבר בלתי אפשרי במונחים רגילים של ממשות מוגבלת.
אחרי כל בית הקדושה המתגלה בממשות, בא ארון הברית ומבטא את העובדה, שהקב"ה נשאר אינסוף ובלתי נתפס. גם אם הוא מתגלה בארון שיש לו מידות, הארון אינו תופס באמת מקום. מקום ארון אינו מן המידה.
ובתוך הארון הפלאי הזה, המראה את החיבור הפלאי שבין האינסוף לסופי, מונחת התורה. בזוהר מוסבר, כי מאחר ואין ביכולת האדם להגיע אל האינסוף. נתן הקב"ה לישראל מתנה שעל ידה יוכלו להתקשר ולהתחבר אל האינסוף. זוהי התורה.
עתה רואים אנו בנין שלם. עם ישראל, בבית המקדש הממשי, הבנוי בארץ ישראל, מתעלה ומתרומם על ידי התורה, אל האינסוף שאינו נכנס באמיתותו תחת שום ממשות מוגבלת, מידתית. אך מתגלה אלינו, דוקא מתוך ועל ידי מידות התורה, בעולם הממשי הארץ ישראלי. וכך נוצר איזון נכון ומדויק, בהתקשרות היהודי אל הקדושה השמימית, המתגלה בממשות הארצית.